בחצר האחורית של הבניין, מצאנו, צור חברי ואני, עולם ומלואו.
בן, עורך הדין, היווה חבר נאות עבורי, לדעתה של אימי, הגם
שהגמישה את דרישותיה בנוגע לאמו של צור, שהיתה רק גננת, כמוה.
החצר היתה בעצם משטח צר של מכלי גז, שניצבו בשתי קומות עשויות
קורות עץ, כשעבורי היתה זו הגדולה בזכיות להילוות לאבי,
כשאימי היתה שולחת אותו לפתוח את ברז המיכל, בזמן שהיא היתה
ניצבת בחלון, כף הממליגה המבושלת למחצה בידה, והיא צועקת אליו
בחזרה 'כן, כבר יש גז'. או אז היה נוטל את ידי, חוצה איתי את
מתחם פחי האשפה, כשאני סותם את אפי בידי השניה, והיינו עולים
חזרה הביתה, יושבים אל השולחן להמתין לתבשיל החם, ששוב היה
מתבשל על הכיריים.
'על ראש הברוש שבחצר שמחה והמולה, שם כל הציפורים בעיר הקימו
מצאנו פחית צבע שהושארה במקום, פתחנו אותה, והתלכלכנו
כהוגן.מקהלה', שר לי צור את שלמד בגן, אני ידעתי כבר את השיר
על פה.
מיד נפרדנו, מחכים למנה הגונה מאימותינו.
וזו אכן הגיע.
- שחקתי עם צור, הצטדקתי באוזני אימי.
- צור לכלך אותך, שצור ינקה אותך, זעמה. היא לקחה אותי ליד
דלת ביתו של צור, ודרשה ממני להורות לו לנקות אותי.
עליתי במדרגות, חש מורא סתום, ועמדתי בפתח דלתו. אחרי שהות
קצרה חזרתי לאימי שחיכתה למטה.
- הם לא בבית.
- אני יודעת שאתה משקר, רטנה.
בביתו של צור טעמתי ממתקים שלא הכרתי, והיום כשאני מבקר אצל
אימי שנותרה שמנה, והיא מכינה לי ממליגה מלוחה, אני נזכר באמו
הדוגמנית של צור יכין.