וזה כבר חורף....

העיניים שלנו שוב כהות. חשוכות מהגשם השני או השלישי.
פעם היינו מספיקות לפחות חודש של חיוכים, אבל אני לא בכושר כבר
הרבה זמן... במקרה העיר נראתה לי יפה. אולי כי הייתה לי אשליה.
עם שוקו חם וידיים שמצילות אותי מהקור, הכל הרגיש בתוכי כל כך
חי, אפילו בריא. אבל זה חורף.
ואפילו את, שתמיד ידעת לזרוח, (את מזכירה לי את הירח....)
זה בכל מקום. הוא הגיע ועקף אותנו, הקיף אותי וקצת הקפיא
אותך.
אף אחד לא מוגן בחורף.
אחרי שהפסיקו לדרוך על העלים ואני כאילו רוקדת בכל פעם שאבא
שותק, אני עדיין שומעת עלים נדרסים. נרמסים.
אני בורחת מכאן אל החלומות הספורים שנשארו בצד, הם בריח לבנדר
מהול בגראס, וכשאני מביטה לאחור נדמה לי שאנחנו יכולות שוב
לכבוש את העולם.
איך הייתי רוצה להתמסר שוב....

אני מתגעגעת לאורות הסגולים, לאלפי האנשים שמקיפים וכל-כך נוח
שם פשוט לבכות הכל... להיטרף בצלילים ולקרוע את מסך הדמעות
בחיוכים הכי טהורים שאי פעם נולדו בי.
אני נואשת לעיניים החודרות שלו, שיסתכל עליי ויביט לתוכי,
כשכולם מהופנטים אליו... והוא יתרכז בי. הוא יחפש אותי, ולא
ידע שככה אני מוצאת את עצמי.
אני צריכה לחיות חיבוקים חדשים, שאכניס למאגר הכוח שלי והם
ישארו שם במשך שנים ויהיה לי במה להיאחז. מה לרצות.
לפעמים כשאני רוצה למות זה רק בגלל שאני לא מצליחה לקבוע
בוודאות, אפילו כשיש תאריכים....
וחוסר הידיעה הורג, התשוקה הזו לחיות והסודות שלי שעוד
ממיתים.

כתמים קטנים של חורף מתחילים בתוך המוזיקה.
את המנגינה הזו
להתגעגע בשקט קרחוני.
בזמנים קריטים עם קולות לא אחידים, לכאן או לכאן, וכל מה שאני
רוצה זה להתמלא. רק רוצה להתמלא....
ונדמה שזה אף פעם לא יקרה. ומפחיד להרגיש.

נותרתי עם החורף....
אבל אני אפרח.



5.12.2006