היא מקבלת השראה מהבכי,
רק כך היא מצליחה לכתוב.
כשהדמעות מפריעות לה לראות את המקלדת,
והראש שלה מלא מחשבות.
היא כואבת אותו יום וליל,
מצטערת שלא גילתה לו סודות.
כאבה גדל בה כמו ילד,
ילד שיכל היה להיות שלו.
היא שוכחת אותו ונזכרת,
כואבת כל פעם מחדש.
כאילו שהוא אישיות נוספת בתוכה,
נושם נשימותיה, קשור בחבל הטבור שלה.
פעימות הלב שלהם מתאחדות,
כמו המילים, לרצף שורות מלאות כאב ואכזבה.
כמה אמונה הייתה לה הפעם,
ואיפה האמונה הזאת עכשיו?
הפיתויים מסביב לוקחים אותו הרחק,
אולי זו פרידה זמנית, היא חושבת.
אולי עוד מעט הוא שוב יתגעגע,
הוא תמיד מתגעגע,
הוא תמיד מנוול.
אבל הוא המנוול שלה. זה שהיא אוהבת,
זה שהיא כואבת, זה שהיא כותבת לו שירים.
זה שהיא בוכה בגללו כל לילה,
וחושבת אם לצלצל לאחר ולחטוא או לחכות.
רק עוד קצת, עוד קצת, עוד מעט זה יגמר,
הכאב יעלם. כמו המילים. כמו הזיכרונות.
עוד רגע אחד ודי, רק עוד דמעה אחת,
עוד שיר אחד ודי, עוד זיכרון, עוד כאב.
והוא צמוד אליה בקשר טלפתי,
היא מרגישה אותו נושם, אוכל, חושב.
היא יודעת מתי הוא קרוב, ממש פה לידה,
ומתי הוא רחוק, חודר לגוף זר.
בוגד בה בשם החופשיות והאמת הפנימית שלו,
הוא אמר לה שהוא לא מסוגל להיות איתה.
ביקש ממנה לשחרר אותו מאהבתה,
אחרי שהיא הלכה אחורה הוא שוב חזר חזרה.
מבקש רק עוד פעם אחת להרגיש אותה,
להריח אותה, לגעת בה, עוד נשימה אחת,
עוד נשיקה אחת, עוד זיכרון,
עוד שיר אחד ודי.

5.12.2006