הייתי צריכה לדעת. ברגע ששמעתי את להיטי שנות השמונים על
הבוקר. ברגע שסמנתה פוקס קרעה לי את קורי השינה מהעיניים בחטף,
הייתי צריכה להבין, ששוב פתחתי את הדלת לכיוון הלא נכון.
יצאתי מהבית בחיפזון, מצפה לגרוע מכל. אנשים יצאו מהבתים יחד
איתי, כל אחד והתיק הפרטי שלו. כולם נראו מטומטמים, מבטיהם
מזוגגים וסתמיים, בוהים בחלל, כמו עיוורים. אבל הם לא היו
עיוורים, הם ברכו אותי וזה-את-זה-את-זה לשלום. הם נכנסו אלה
באלה, נתקלו לא בכוונה כל הזמן, כמו מכוניות מתנגשות
בלונה-פארק. הלכתי, פוסעת בצעדים רחבים וזהירים לאורך המדרכה
לכיוון הקניון.
אני שונאת שמתנגשים בי, אבל הם היו מנומסים. כל אחד ואחד מהם.
מטומטמים וזזים כמו רובוטים מקולקלים, אבל רהוטים בהתנצלויות
משתפכות. לא רק אליי, כי הם התנגשו בתדירות כל כך גבוהה, שהם
היו חייבים להתנצל כל הזמן. הם היו ממלמלים משפטים ארוכים
ובנויים היטב, עם נושא ונשוא ואינספור מושאים ולוואים, ובעיקר
מילים נרדפות למילה "סליחה". גם כאלה שמעולם לא חשבתי שמישהו
משתמש בהן.
הגעתי לקניון, שמול הדלת השקופה שלו, מכוסת טביעות האצבעות,
השתרך תור ענק של אנשים. כל אחד בהה בפרצוף סתום בקודקודו של
זה שלפניו. הם היו מאוד מסודרים, כל אחד והתיק שלו. אחד אחד הם
נכנסו, נעמדו ליד המאבטח המטומטם, פתחו את התיק, בהו בו עובר
מישוש קצר, סגרו אותו והתקדמו לתוך המבנה הממוזג והמואר. שם,
לצלילי מוסיקת מעליות מחרידה משנות השמונים בסקסופון מתוכנת,
שבו להתנגש כמו חלקיקים בתערובת חמימה. היה שם משהו מאוד
מאוחד, אבל כל כך מנוכר. הם נעו במסלולים נפרדים, וגם אם נתקלו
בקיר, במדרגה, בשלט או בכל חפץ דומם אחר, היו מתנצלים אחת
מאותן התנצלויות מנוסחות ומחודדות.
"פינג פונג!" צלצלה מערכת הכריזה, מפסיקה את זוועת המסטיק
המתקתקה שהתנגנה באוזניי. לפתע חזיתי במחזה מופלא: כולם, עד
האחרון שבהם, עצרו במקומם. קפאו, כמו נשתלים באדמה. עיניהם
נפערו לכדי בורות שחורים, אישונים מורחבים וקרועים, כל אחד
והנקודה שבה בהה. התיקים נשמטו מידיהם, וכל גידיהם ושריריהם
נדרכו כאחד לקראת קולו של הקריין האלמוני.
גם אני נעצרתי, משתאה, פוערת עיניים, כאילו הייתי אחת מהם.
"פינג פונג!" שבה הכריזה ופינגפנגה. אז נשמע כחכוחו של הקריין,
וכל שנדרך קודם, ונדמה שלא יכול להידרך יותר, נמתח עד קצה גבול
היכולת. רק עוד קצת. ואז פלט הקריין מין "בההה, דההה", ונדם.
והבנגלס חזרו לפזם ברקע דרך סקסופון סטרילי.
הכל נרפה. רחש של בלבול חלף בקהל, ומיד אסף כל אחד מהם את
התיק שלו, וכולם חזרו לנוע קצובות זה-לתוך-זה-לתוך-זה. הרחש
הפך לזמזום אחיד, משפטי התנצלות התנגשו זה בזה והתנצלו. בכל זה
מצאתי את עצמי עומדת ללא ניע. להפתעתי, אף אחד לא התנגש בי.
כמו איש, שהולך תמיד בגשם בלי מטריה, ותמיד הגשם יורד מסביבו.
כמה מקנאים בו כל בעלי המטריות הרטובים והזועפים. אילו האנשים
האלה היו מביעים בפניהם משהו מלבד אטימות, הם בוודאי היו
מביטים בי בקנאה.
אבל לא נתתי לעצמי להסתחרר מהמחשבה, ורק כיווצתי את מצחי,
מצמצמת את עיניי לכדי שני חריצים עמוקים חודרים. דרך כל ההמון
יכולתי בבירור לראות את חנות הממתקים שלי, עם כל השוקולדים
המופלאים והמרציפנים והסוכריות והמסטיקים והגומים. תחבתי אצבע
לפה ובדקתי את השיניים. שמחתי לגלות שהן מחרסינה, כמו תמיד.
אילו הם היו מגלים שגם יש לי שיניים שלא מתקלקלות, הם היו
חייבים לקנא. התחלתי ללכת בנחישות לכיוון חנות הממתקים שלי.
הבטתי רק בה, הלכתי דרך אנשים, נתקלתי בהם, התנצלתי בלי משים,
עד שמצאתי את עצמי עומדת אל מול ממלכת המתיקות המופלאה.
היו שם ממתקים מכל הסוגים, בכל הצבעים, עם כל העטיפות היפות
והנוצצות, והמוכר היה אותו מוכר כמו תמיד. רק שהעיניים שלו היו
מטומטמות, והוא בהה בחמסה משוקולד, שהייתה תלויה על משקוף
הדלת. אני לקחתי שקית נייר מרשרשת, חפנתי באצבעות חמדניות
ערימת דובדבנים מסוכרים מצופים בשוקולד, ותחבתי אותם לשקית עד
שהיא אמרה להיקרע. הנחתי אותה על הדלפק, נותנת לבלוטות הרוק
להיכנע לריחות המתוקים, ולהציף לי את כל חלל הפה בריר של
ציפייה. אחזתי בעוד שקית, אליה שפכתי כף פלסטיק מלאה בסוכריות
גומי בצורות של חיות צבעוניות. אם מכניסים את הסוכריות האלה
לפה, הן הופכות להיות מבריקות ושקופות, גן חיות פרטי בבטן.
הנשימות שלי התחילו להיות יותר ויותר קולניות. המשכתי למלא
שקיות נייר, ולהניח אותן, זו באחר זו, על הדלפק, שכבר כמעט
התמלא. המוכר לא נתן שום סימן, שהוא מבחין בי. מבחינתו, כל עוד
אני לא מתעסקת עם החמסה שלו, הכל בסדר. אחרי שכבר הייתה לי
שקית מלאה מכל סוג של ממתק בחנות, הבטתי בו, והוא עדיין בהה
באותה נקודה. לא היה לי נעים לקחת לו את הממתקים בלי לבקש,
לפחות, רשות. ניגשתי לחמסה, והסרתי אותה מהוו שעליו הייתה
תלויה. מבטו ליווה את השוקולד שבידי, עד שהיה חייב לשים לב
אליי.
"נכון שאתה נותן לי את הממתקים?" שאלתי אותו, מהנהנת בראשי
מעלה-מטה. הוא עקב אחרי העיניים שלי, מהנהן בחיוב. כלומר, לא
ברור בדיוק אם הוא חשב ככה, או אם הוא חשב בכלל, אבל כל בית
משפט היה מוציא אותי זכאית. הוא בהה בי תולה שוב את החמסה,
ושוב יצאתי משדה הראיה שלו, חובקת בזרועותיי, הכורעות תחת
העומס, את עשרות השקיות הגדושות מתיקות נהדרת. הדלת נסגרה
בחבטה מאחוריי, דוחפת אותי אל תוך קהל זז ורועש. לא עברו חמש
שניות, ותכולת השקיות הוטחה ברצפה ברעש שהחריש את אוזניי. אף
אחד מהצועדים בסך לא הבחין ברעש האיום הזה. הוא היה בתוך הראש
שלי.
השתופפתי לארץ, מנסה לאסוף את מה שהרווחתי ביושר (גם זה סוג
של יושר), אך לשוא. כל כולם התפזרו אל בין רגליים מטופפות
במהירות, נרמסים לכדי עיסה דביקה, אבקה צבעונית כבדה על רצפה
עכורה. התיישבתי על שכבת גן העדן המבוזבז ופרצתי בדמעות
מלוחות. לפתע הבחנתי, שהכל שקט מסביב. כל הסתומים עצרו שוב,
לחזות בפלא. רגשות אמיתיים, מופגנים בפומבי. ילדה עצובה וכואבת
ממררת בבכי. באוויר היה ריח של מבוכה, אבל אני רק הרחתי שוקולד
שדרכו עליו.
פתאום הם נפוצו לכל הכיוונים, חלקם הולכים לכיווני, וחלקם
פשוט מסתובבים בקניון. ולכולם יש פתאום הבעה על הפנים. "ילדה,
למה את בוכה?" -"איפה אמא שלך?" וגם "אילו הורים חסרי אחריות
משאירים את הילדה שלהם בלי השגחה במקום כזה צפוף ועמוס?" ואני
רק רציתי שהם ילכו.
מבין כל האנשים האלה, מלאי ההבעה והאכפתיות, בקעו פנים
מוכרות. אמא. "נרדמת?" היא לחשה ברוך. "חבל, לא ידעתי שייקח לי
כל כך הרבה זמן עם השטויות האלה. מי ידע שלמלא תעודת אחריות על
שואב אבק לוקח חצי שעה...?" היא דיברה בשטף, רהוטה, בוהה
בנקודה בחלל. מוזר, אף אחד כבר לא מתנגש.
אמא שולפת מתוך התיק שקית נייר מרשרשת, ומוציאה מתוכה שתי
סוכריות על מקל. אחת לה ואחת לי. היא מועכת טוב טוב את השקית,
ומשליכה לפח המתכת הגדול שליד הספסל.
"אני אוהבת אותך, אמא. הכי בעולם. יותר משאני אוהבת ממתקים"
אני פולטת בקול רם. שהיא תשמע, ובמיוחד שכל מי שחשב שהיא לא
בסדר ישמע. "אההה, אההה" אמא מהנהנת, לא מוציאה את הסוכרייה
מהפה. היא נותנת לי יד ואני לה בחזרה, ואנחנו חוזרות הביתה. כל
הדרך הנעליים נדבקות לי לשוקולדים שעל הרצפה, אבל כבר לא אכפת
לי.