"לאן נעלמת לי אתמול?"
- הייתי צריכה לעבוד.
"השגת עבודה? מגניב, במה?"
- אני רוצחת שכירה.
הייתה השתהות ואז גיליתי שהוא לקח אותי ברצינות. הוא היה
המום, שאל כמה שאלות צפויות, אך באיזה שהוא שלב הצלחתי לסתום
לו את הפה והוא הלך. זה היה משעשע האמת.
המשכתי הלאה. חיכיתי להודעה הבאה.
"מועצת השבורים מתכנסת בעוד שש דקות בדיוק, אבקשך לא לאחר."
היו שם כמה 'נערות בקושי'; בנות 14 לבושות בשחור תחת ברדס
הבורדו המסורתי ואופייני לכולנו, עם עיפרון שחור בעיניים מרוח
מדמעות מאוסות לאורך הלחי. כמובן שאפילו לא פניתי אליהן מחמת
המיאוס. כמה כמוהן יש...
כמובן שהיו שם גם כמה אנשים שנראו מעניינים, אפילו כמה חיוכים
כמו שלי.
חיכינו. התיישבנו. שתקנו.
שוב קיבלתי הודעה, לא פתחתי אותה אבל הדמעות התחילו לשטוף את
החיוך המעושה המרוח ללא הפסקה על פניי, נאבקתי ממש חזק,
הרגשתי כמו חוצבת את החיוך בתוך הפרצוף.
אספתי את השברים שלי וקמתי ללכת, משאירה שובל זכוכיות חדות
שזה עתה נשברו מאחוריי.
שולח ההודעה התרומם מכיסאו והקריא אותה. "את נראית מחויכת
יותר מתמיד, מי שמכיר אותך רואה את הסדקים מעמיקים ומתרחבים
בפנים ואיך שאת נשברת בדיוק בעוד 6, 5, 4, 3, 2, 1..." הוא
אמר את זה בקול כל כך רגוע, שוויוני ושקט... נפלתי. הוא רץ
אליי, חיבק אותי ביד אחת, ביד השנייה מחה את הדמעות של שנינו.
החדר התרוקן.
לפתע הרגשתי מתעוררת, הרחקתי אותו ממני והתחלתי לרוץ משם. הוא
מלמל משהו על דם, לא ברור אבל לא נשארתי לשמוע. זרקתי את
הברדס על האיש בחליפה שעמד בכניסה, הוא חייך והלך לתלות אותו
איפה שהוא כנראה. אני המשכתי לרוץ.
לקחתי את עצמי תוך כדי הריצה, אני כבר לא זוכרת לאן.
התקשרתי לניר, הוא ביקש שאעצור ואחכה לו. פתאום היה לי ממש
קשה להפסיק לרוץ. התיישבתי על המדרכה והשמש שקעה בחיוך מאחורי
ניר המתקרב עם סיגריה בפה. האור שנחת עליו ברכות ורודה שכזאת
גרמה לו להיראות קצת צורם בצורה מושלמת ולא מוסברת. כמה
נוכחות ועוצמה בבחור אחד...
הוא חיבק אותי וליווה אותי הביתה.
"איפה היית?"
- הייתה הזמנה לעבודה.
הזכוכיות עוד היו בחלקן תלויות על המעיל הארוך שלי, מדי פעם
התנתקה אחת ונפלה, התנפצה במהירות על הרצפה בקול "קראש" חלול
וחלוש.
ניר ביקש שלא אלך בפעם הבאה, הוא ידע שאני לא באמת רוצחת
סדרתית ושהדם על הזכוכיות היה שלי, אבל הוא שנא את הריצות
שלי. "את בורחת מעצמך!" הוא היה אומר לי.
והחיוך שלי הטריף אותו - תמיד שם.
קיבלתי עוד הודעה מהאיש בוועדה שקרא: "אל תשכחי, מחר בשש.
מועצת השבורים." ניר שאל ועניתי לו בציניות "הפעם זה אתה".
הוא חייך וחיבק אותי. נזכרתי בפגישה שהייתה קודם. האנונימיות
הזאת כל כך כואבת.
"אל תדאג ניר, מחר אני לא אלך. מחר אני בבית, כל הערב."
הוא אסף את כל הזכוכיות שלי ואני כיביתי את הדמעות מפנים.
השלמות שוב בפנים עכשיו.
- טוב, אז בואי נצא לריצה.