זה נורא קשה לרחם על בוב. כי בוב הוא בן אדם קשה. הוא קשה
באמת שלו, קשה ברגשות שלו וקשה בהחלטות שלו. בוב הוא לא בחור
החלטי. הדבר היחידי שהחלטי בבוב זה חוסר ההחלטיות שלו. בוב
המסכן. מחליט החלטה, מאושר איתה יומיים ואז חוזר לנקודת
ההתחלה שבה הוא מתחבט בשאלה "האם החלטתי נכונה".
אני חושבת שבוב מחליט לפי התהליך ההורמונאלי שהגוף שלו עובר
כל החודש. כמו אישה. כן, יש בו משהו נשי בבוב. אולי העובדה
שהוא לא יודע להחליט. כי אם נוריד לרגע את הכובע הפוליטיקלי
קורקט שלנו ונביט למציאות בעיניים - לא מצפים מגבר להיות לא
החלטי. להיפך. מצפים ממנו להיות החלטי. זה שקובע. שלובש את
המכנסיים בבית. שיודע. שחושב ריאלי ורואה את המציאות נכון.
אבל בוב, בוב לא רואה את המציאות נכון.
לפעמים אני חושבת שבוב חי בתוך שיר שהוא עצמו כתב והלחין. וזה
מצחיק כי אני רקדנית, אז לכאורה, הייתי אמורה לרקוד את הריקוד
של בוב בלי בעיה, אבל משהו השתבש בדרך. בוב השתבש. אולי זו
אני. אולי זו המוזיקה שלו שהפכה ממוזיקת מעליות מתוקה למוזיקת
ג'אז מבולבלת ולא מובנת. בוב המסכן. כל הגיטרות האלה שמתנגנות
לו בראש והוא לא יודע איך להחליש את המוזיקה.
אבל אני כועסת על בוב. אני גם כועסת וגם מרחמת. יותר כועסת.
כי בוב מעצבן. בוב, כשהוא פוגע בבחורה, הוא פוגע בה מאוד. הוא
אומר לה דברים מעליבים. כמו הפעם ההיא שהוא אמר לי שאני צריכה
להוריד שערות עם שעווה ולא עם סכין. זה היה מעליב. תהיתי אם
הוא אמר את זה כי הוא ליטף אותי והרגיש שהוא מלטף שמיכת
סקבייס או שאולי זה סתם רגע של רוע. יש בו רוע בבוב. בוב הוא
קצת מרושע.
עכשיו אני ברוגז עם בוב. לא מדברים. אני מאוד כועסת על בוב.
וגם קצת מרחמת עליו. אבל יותר כועסת. כי בוב הוא בן אדם מאוד
מאוד לא החלטי וקשה וגם מעצבן. נדמה שבוב תמיד יודע מה לומר
לי כדי לצאת מהסבך הזה שהוא נמצא בו ואיכשהו, לא יודעת איך,
אבל איכשהו (אני מאשימה את העיניים הכחולות) אני מפשירה. אני
מקבלת אותו חזרה. ועוטפת אותו באהבה. ורוקדת עליו כמו שהוא
אוהב. בכלל, בוב מרקיד אותי כבר כמה חודשים. מרקיד אותי סביב
האצבע הקטנה והמעצבנת שלו. כי כזה הוא בוב. מעצבן. הוא מעצבן
אותי ואת הלב שלי ואת הגוף שלי ואת החלומות שלי ואני כבר
שלושה חודשים חולמת שאני בהיריון ממנו ובכל יום קונה בדיקות
היריון בסופר ושותה ארבע קפה לפני השינה ומחכה לבוקר רק כדי
להשתין על המקל וקצת על היד ולגלות שאני לא בהיריון.
הבוב הזה. איזה בן אדם קשה. נראה אם הוא היה משתין על מקל רק
כדי לראות אם הוא בהיריון ממני ונראה אם הוא היה דואג מהבוקר
עד הלילה. לא, בוב לא דואג. בוב שותה. בוב שותה וויסקי. בוב
שותה וויסקי כבד עם חברים כבדים והם מדברים על נושאים כבדים
כמו אהבה ומחויבות. ובוב יושב שם, מלא חשיבות עצמית, מחזיק
ביד אחת את הוויסקי שלו וביד השנייה סיגריה ומתענג על הכאב
שהוא חווה. על האהבה הזאת שלא יכולה לבוא לידי מימוש כי הוא
נמושה. כן, בוב הוא נמושה. בוב הוא קשה ומרושע ומסכן ולא
החלטי וגם מעצבן ונמושה.
אבל אני לא יכולה להפסיק לאהוב את בוב. אני כל כך עסוקה
בלאהוב אותו בחודשים האחרונים ולקדש את הרגשות שלו ולחשוב את
המחשבות שלו ולפחד את הפחדים שלו שאני פוחדת שאם אני אפסיק
לאהוב את בוב אני כל כך אשתעמם שאני אמות משעמום. אז אני
מעדיפה למות מאהבה. ובוב, בוב הוא הורג אותי. בוב מוציא לי את
המיץ ושותה אותו עם ארבע קוביות קרח. כמו שהוא שותה את
הוויסקי שלו. והוא אומר שהוא אוהב להרגיש את המרירות בגרון.
מדבר איתי על מרירות, שירגיש את המרירות שאני מרגישה כבר
חודשים בגללו.
אני מרגישה לפעמים כמו זקנה מקומטת שיושבת על הספסל עם חברה
שלה (עוד מקומטת) ויחד הן מתלוננות על הבחור שלהן שעושה להם
צרות, שמביא להן אולקוס. כן, זה הסוף שצפוי לי. לשבת על הספסל
עם ברונקה ולספר לה שבוב הורג אותי. שבוב הביא לי אולקוס.
שאני צריכה לשתות את התרופה הלבנה הזאת של האולקוס ולקפוץ
ברחבי הבית כדי שהיא תתערבב לי היטב בבטן. בוב הזה. מה הוא
עושה לי? למה אני סובלת את זה?
אני חושבת שהפעם זה הסוף. אני חושבת שיש לי כבר מספיק כוח
לעמוד מול בוב ולומר לו "בוב!" ככה אני אומר לו, בנחישות
ובנחרצות, אני אומר לו: "בוב!" אפילו קצת אצעק, כן, נראה לי
שאני קצת אצעק עליו או שלפחות אומר לו בטון מאיים, אני אומר
לו "בוב! בוב, אתה מביא לי אולקוס בוב! ואולקוס זה נורא קשה
ומעצבן!" ואז אני אחכה רגע ואז אני אומר לו "כמוך!" ואסתובב
ואלך ולא אשמע יותר מבוב הזה הקשה, העקשן, המרושע, המעצבן,
הנמושה והלא החלטי שהביא לי אולקוס.
4.12.2006