היא לבד בלב האושר
שקט שעוטף נשמות
בדידות שקורעת נפשות.
ששחור לה העין
וריק.
הראש מתבוסס במחשבות
ומתנתק.
איפה האמון ואיפה האמונה היא שואלת
את הלא נכונים.
את השקט למדו מהאבא שניי הילדים.
את השקט היא למדה מהחיים ,
ומוות.
בגינה ורדם רבים ללא שורש
מסביב הכול אבן חורש.
הזקן אחראי
ולה זה לא ודאי
אבל היא לומדת, אין ברירה.
והתקווה בזמן?
הזמן הוא הטיפש מכל
אף פעם לא ילך ולעולם יזחול.
ובמחשבה שניה אולי החוכמה איתו
ואנחנו לחינם רצים
הרי ידוע לכל שלא יוצאים מכאן חיים.