את בטח שואלת את עצמך למה כתבתי מכתב כזה, ולמה דווקא לך.
טוב אז התשובה הראשונה היא כי רציתי להרים את הראש, או אפילו
רק את הנחירים, מהנוזל השחור שבו אני חייה ולהריח את האוויר
הטוב של האושר, של הנורמאליות, גם אם זה דרך אחרים.
בחרתי לי אותך. כי את לא מכירה אותי בכלל, ולא מכירה את המסכות
שבהן אני משתמשת כדי לא להפוך לבשר התותחים של החברה.
מה, רק לזקנים יש את פריווילגית המוזרות?
רק אדם זקן יכול לגעת בצמה שחורה עבותה שמשתלשלת ממי שיושבת
לפניו באוטובוס, כדי להיזכר שפעם היתה לו אהובה עם צמה כזאת?
אז לי יש חמשת אלפים זקנים בנפש, אחד על גבי השני.
ואין הרבה דברים בעולם שלא מזכירים לי משהו.
נשמע כמו טירוף, אבל באמת זו זקנה.
כשהייתי קטנה הייתי מבוגרת.
אולי מגיל שנתיים התחיל תהליך ההתבגרות שלי. שאלתי הרבה
שאלות.
לא כי לא ידעתי, אלא כדי להיזכר.
מוזר לך מדי?
מוזר לכולם.
וזה לא שאני כותבת אליך כי אין לי שום אדם אחר לכתוב אליו, אלא
רק בגלל שהאנשים שאני מכירה, אפילו החברה הכי טובה שלי שאנחנו
כבר בדרגת התמזגות, לא תבין את זה.
זה צד סודי ונסתר שהחליט לפרוץ החוצה ברגע שראה אותך.
מבינה יותר טוב את הבחירה המוזרה הזאת?
הדברים שאני חושבת, המטאפורות והדימויים כבר לא יכולים להאמר
בשפת היום יום הדלה,
זה נשמע מוזר אפילו לי.
אבל כשהם נכתבים- אני פותחת עולם ומלואו חדשים, שאיש מהאנשים
שאני מכירה לא יודע אותו.
כל מי שאני מכירה לא טרח אף פעם להתכתב איתי. עכשיו זה כבר
מאוחר מדי בשביל קשר מכתבים איתם. מבינה את הקונפליקט?