פרק מותח במיוחד ומלא באקשן. פרק ענקי עם סיפורי מלחמה
מדהימים ומפתיעים. פרק שישאיר אתכם במתח וירתק אתכם לכיסא.
אני מבטיח לכם שתהנו.

מי שלא קרה את הפרקים הקודמים יכול למצוא קישורים אליהם בעמוד
הבא: http://stage.co.il/Stories/624634
פרק 8-ערב בארמון הקרח
"אני רוצה שתקשיבו לי טוב. כל הסאורנורים: אתם לוקחים את
החרבות, הסכינים והמגנים ויוצאים להלחם פנים מול פנים נגד כל
החיילים שעתידים לבוא לכאן. אני רוצה שתעשו בדיוק את מה
שעשיתם אתמול בבוקר ותהרגו את כל מי שבא מולכם. מיקה, אני
ממנה אותך ללוחמת הראשית. התפקיד שלך הוא לעמוד בראש ולהרוג
את כל מי שאת רואה. אני לא יודע כמה לוחמים יבואו לכאן ואני
לא יודע מה הכוח שלהם. הם כתבו על הקיר שהם יחזרו בערב ויש לי
הרגשה שזה הולך להיות קרב קשה, אבל אני סומך עליכם שתנצחו
אותם. בקשר אליכם, לוחמי האש: אתם תהרגו את כל הלוחמים החזקים
בעזרת כוחות האש. אני לא רוצה שאף אחד מהלוחמים האכזריים האלה
יישאר בחיים." קורנו אמר לכולנו. השעה היתה 6 בערב ואף אחד לא
ידע בדיוק מתי הלוחמים שהרגו את זלדה יבואו ויתקפו את הארמון.
כולם היו מוכנים לקרב. אחרי הלוויה כולנו חזרנו לארמון
והתכוננו. בלוויה מורן רדפה אחרי שיר שהיתה בדיכאון נוראי אבל
שיר היתה נחושה בדעתה לחזור הביתה. היא היתה ממש עצובה ולא
הבנתי מה קורה לה. לא הבנתי למה היא חושבת שמשהו קורה ביני
לבין מורן. באותם ימים חשבתי רק על שיר ולא חשבתי אפילו
לשנייה על מורן. כשמורן הצליחה להשיג את שיר (אחרי המון זמן
של ריצה ממושכת) היא אמרה לה: "תקשיבי שיר, אני יודעת שאת
רוצה לחזור הביתה אבל את חייבת להישאר לפחות עד שיגמר הקרב עם
האנשים שהרגו את זלדה. שיר אנחנו ממש צריכים אותך ואנחנו
יודעים שיש בך כוחות שיכולים לעזור לנו."   "נו באמת." שיר
אמרה, "אני לא עזרתי לכם בכלום מהיום שהגענו לפה." "בטח
שעזרת," מורן אמרה לה, "את זוכרת ביום הזה שראינו את תום ביער
הגדול? את הצלת אותו מהחיה הענקית הזאת. שיר, אני ראיתי את
הכוחות שלך ויש לך כוחות מדהימים." "את יודעת מה? זה לא מה
שמפריע לי. פשוט נמאס לי מכל הדברים המטורפים שקורים לנו בזמן
האחרון. אני כבר לא יכולה יותר לסבול את כל המצבים המפחידים
והמוזרים שאנחנו נכנסים לתוכם. אנחנו כל הזמן נמצאים בתוך
מלחמות או קללות וכישופים וכל הסיפור הזה נראה כמו סיוט ענק
ולא הגיוני." שיר אמרה ומורן ענתה לה: "תקשיבי שיר, גם לי
נמאס מזה וגם אני חושבת שכל הסיפור הזה הוא מוזר ולא הגיוני.
אבל זה לא חלום. אנחנו כבר חלק בלתי נפרד מהעולם המוזר הזה
ואנחנו חייבים לעזור לסאורנורים. אני חייבת להגיד לך שאת ממש
מוזרה בזמן האחרון. קרה לך משהו שאת רוצה לדבר עליו?" "זה
פשוט... אני ותום רבנו." שיר אמרה בעצב ומורן ענתה לה: "אני
יודעת. רן סיפר לי." "אני לא מאמינה כמה מהר השמועות עוברות."
שיר אמרה בכעס ומורן חייכה וענתה לה: "טוב, אנחנו שנינו
מדברים על הכול." "הלוואי שזה היה ככה גם איתי ועם תום." שיר
אמרה, "אני תמיד מרגישה שהוא מסתיר ממני משהו. אני בטוחה שיש
דברים שהוא לא מספר לי." "מה גורם לך לחשוב ככה?" מורן שאלה
אותה. שיר הסתכלה על הרצפה, חשבה קצת ואז היא אמרה לה: "טוב
תקשיבי. אני עומדת לספר לך משהו ממש אישי ואת חייבת להישבע לי
שאת לא מספרת את זה לאף אחד ואת חייבת להבטיח לי שאת לא תצחקי
או תחשבי שאני משוגעת." מורן חייכה ואמרה: "נראה לך שאני
אחשוב שאת משוגעת? את הכי נורמאלית כאן (טוב, אנחנו כאן עם 3
בנים)." שיר חייכה ואמרה: "טוב אז ככה: בימים הראשונים שבהם
היינו אני ותום ביער הגדול שמעתי בחלום שלי קול מוזר מדבר
אלי. הקול אמר לי שהוא יעזור לנו לצאת מהיער ושתמיד נחשוב
חיובי. הוא הכניס לי לראש את הדרך לצאת מהיער וכל זה היה בתוך
חלום. עד לפני כמה ימים הייתי בטוחה שקול היה של מירנדו ושהוא
זה שעזר לי אבל לפני כמה ימים שוב שמעתי את הקול ההוא בחלום
שלי. הוא הזהיר אותי משחר ואמר לי שיש לו כוחות קרח (וזה היה
לפני שראינו את שחר ושהוא הקפיא את כולנו). הוא גם אמר לי
שכדי לי להתרחק מתום ושקשר חזק איתו יעשה לי רק רע. ביום ההוא
שאני ותום התנשקנו ביער הגדול אני שכחתי ממה שהקול אמר לי
לכמה רגעים וכל מה שיכלתי לחשוב עליו היה על כמה שאני אוהבת
את תום ואני זוכרת כמה שרציתי להיות איתו ביום האחרון בחיים
שלו. אבל אז, שוב חלמתי על האיש המוזר הזה והוא שוב הזהיר
אותי מתום. הוא אמר לי שיש לתום רגשות אליך ושאני חייבת
להתרחק ממנו. אני לא ממש הקשבתי לקול הזה כי חשבתי שזה רק
חלום טיפשי אבל אז כששחר הקפיא אותנו אז התחלתי להבין שכל מה
שהקול הזה אומר באמת נכון. התחלתי לחשוב על כל הנושא הזה
לעומק ושמתי לב שתום מתייחס יותר אליך ולא אלי. אחרי ששמעתי
שתום החזיר את שחר לחיים כבר התחלתי ממש לשנוא אותו ולחשוב
שאני באמת צריכה להתרחק ממנו." "שיר תקשיבי," מורן אמרה לה,
"אולי הקול הזה אמר לך דברים שהיו נכונים. חזיונות הם דבר
מאוד נפוץ אצל לוחמי קרח. אבל בקשר לתום אני בטוחה במאה
אחוזים שהוא טועה. ביני לבין תום לא קורה כלום. אני אוהבת את
שחר ואני רוצה להיות רק איתו עכשיו, ותום, אני בטוחה שהוא
מאוד אוהב אותך. ראינו את זה כבר לפני המון זמן. הילד מאוהב
בך עד מעל הראש ואני בטוחה שהוא לא אוהב אותי." "אולי את לא
שמת לב לזה אבל אני ממש ראיתי שהוא מתייחס אליך יותר מידי.
כשהיינו ביער והיינו בטוחים שאת אחת מהרעים הוא זרק אותי לבד
ביער והלך להציל אותך. הם הרגו אותי שם. אני נשארתי לבד ולא
היה אף אחד שיציל אותי. אז נכון, הוא החזיר אותי לחיים אבל אם
הוא לא היה רץ אליך בלי לחשוב ומשאיר אותי שם לבד כל זה לא
היה קורה. כשהיה מדובר בך הוא עשה דברים בלי לחשוב אבל אלי
הוא כמעט ולא מתייחס. אני לא יודעת של מי הקול המוזר הזה אבל
יש לי הרגשה מאוד חזקה שהוא צודק בכל מה שהוא אומר." שיר אמרה
ומורן ענתה לה: "תקשיבי שיר, אני יודעת שלפעמים חלומות נראים
ממש אמיתיים אבל את חייבת להאמין לתום. אני יודעת איך זה נראה
לך אבל את היית חייבת לראות אותו ביום שכמעת נהרגת. ביום הזה
התגלו כוחות האש שלו. ביום הזה ראינו מה זאת אהבה אמיתית. הוא
פשוט לא היה מוכן לתת לך למות. הוא לא היה מוכן לוותר עליך
ועשה כל מה שהוא יכול ומעבר לזה כדי להחזיר אותך לחיים.
בעיניים שלו ראו כמה שהוא אוהב אותך. זה היה פשוט מדהים לראות
אותו ברגעים האלה, את לא ראית את זה אבל זה היה פשוט מדהים.
הוא באמת אוהב אותך שיר. תאמיני לי, אני מבינה בדברים כאלה
וזה שקוף שהוא מאוהב בך עד מעל הראש." "טוב, אני ממש מבולבלת
עכשיו ואני ממש לא יודעת מה לחשוב. אני צריכה קצת זמן לחשוב
והדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוש את תום. אני חייבת קצת זמן
לעצמי וזאת בדיוק הסיבה שאני חוזרת עכשיו הביתה למשפחה שלי."
שיר אמרה והלכה. מורן תפסה אותה ביד ואמרה לה: "תקשיבי שיר,
אני יודעת שאת רוצה עכשיו זמן להיות לבד אז יש לי רעיון: בואי
איתי בחזרה לארמון, תשבי בחדר האורחים בקומה למעלה. את תהיי
רחוקה מהמלחמה ולא תדברי עם אף אחד (בעיקר לא עם תום). אני
פשוט רוצה שנישאר כולנו ביחד. אם משהו רע יקרה לנו..." שיר
עצרה אותה ואמרה לה: "אל תגידי את זה. הכול יהיה בסדר." מורן
הביטה עליה ואמרה לה: "אני יודעת שהכול יהיה בסדר. אבל אם
במקרה משהו רע יקרה לאחד מאיתנו, איך תוכלי לחיות עם ההרגשה
שאת עזבת אותנו שם וחזרת לחיים הטובים שלך? עדיף שתישארי עם
כולם ביחד, רק עד שהסיוט הזה יגמר." "טוב אני נשארת אבל איך
שזה נגמר אני חוזרת הביתה ואת לא תצליחי לשכנע אותי להישאר."
שיר אמרה. "טוב, אבל תיזכרי, הבטחת. עכשיו בואי, כולם מחכים
לנו." שתיהן חייכו וחזרו לארמון.
"נו באמת, קורנו, אתה לא באמת מצפה שבחורה תוביל את הקרב הקשה
הזה." סאקו אמר לקורנו בכעס. "אתה יודע סאקו, אתה מזכיר לי
אותי כשזלדה אמרה שהיא שולחת את מיקה להרוג את אלדורן, שליט
כפר הקרח הגדול. אני חשבתי שהיא מטורפת אבל מיקה עשתה את זה
כמו גדולה והיא עשתה את זה הרבה יותר טוב משאתה היית הורג
אותו. אני אפילו לא בטוח שאם זלדה היתה אומרת לך להרוג אותו
היה לך את האומץ לעשות את זה. רוב הסאורנורים מרגישים חזקים
עד לרגע האמת שבו הם צריכים לבצע. אבל מיקה, היא עשתה את זה
כמו שאף אחד אחר לא היה עושה את זה. אני סומך על מיקה כי אני
יודע שזלדה היתה סומכת עליה. אם כבר מדברים על זה אתה צריך
לחשוב כך יותר מכולם. מיקה הצילה את החיים שלך וצלפה סכין
קטנה ישר ללב של לוחם הקרח שעמד להרוג אותך. היא הצילה לך את
החיים ואתה עדיין חושב שהיא סתם נקבה." סאקו השפיל מבט ואמר:
"אתה צודק, אני מצטער." "זה בסדר, העיקר שתבינו שכולנו כאן
שווים, זאת המטרה של אמנות הסאורן. תבינו שלכולנו יש מטרה
אחת: הפושעים האלה הרגו את זלדה ואנחנו ננקום בהם. אנחנו לא
נשאיר אף אחד בחיים. הם עוד יצטערו על היום שבו הם נכנסו
לארמון הקרח."
"אז אתה באמת הולך?" מורן אמרה לשחר. "כן, קורנו אמר שאני
חייב להתאמן כבר עכשיו אם אני רוצה להיות סאורנור מקצועי."
שחר אמר לה. מורן חיבקה אותו ואמרה: "אני יודעת שאתה חייב
ללכת להתאמן אבל אתה תהיה בתאילנד ואני לא אראה אותך הרבה
שנים." "אני יודע שאת עצובה" שחר אמר לה, "אבל אני מבטיח לך
שאני אבוא לבקר. מתי שיהיה לי קצת חופש אני אבוא הכי מהר שאני
יכול כדי לראות אותך." "אולי תישאר לפחות עד שהקרב יגמר? שיר
הסכימה להישאר אז אולי תישאר גם אתה, לפחות עד שהכול יגמר כדי
שתדע שכולנו בסדר." מורן ניסתה לשכנע אותו. שחר חייך ואמר:
"אני בטוח שכולכם תהיו בסדר גמור ואני יודע שאתם תנצחו את
הרוצחים האלה. אני באמת חייב ללכת. אני כל כך מצטער אבל הכול
כבר מוכן. המאמנים שלי בתאילנד כבר מחכים לי." מורן הביטה
עליו עצובה ואמרה: "טוב, אז אני מניחה שאנחנו צריכים להיפרד
עכשיו. שמור על עצמך ותחזור לבקר." היא אמרה לו וחיבקה אותו.
שחר ענה לה : "אני אחזור, אני מבטיח. גם את שמרי על עצמך
בקרב. תיזהרי ונסי לא להיות במרכז הסכנה." "אני מבטיחה שאני
אשמור על עצמי. להתראות, אני אוהבת אותך." היא אמרה ושניהם
התחבקו התנשקו ונפרדו.
שחר הלך אל קורנו שהיה במהלך ההכנות לקרב. קורנו בדיוק סיים
לתת הוראות לסאורנורים. "אז מתי אני טס?" שחר שאל אותו וקורנו
חייך ואמר לו: "אתה לא בדיוק טס. חשבתי שאתה כבר יודע שאתה עף
לשם על קבלטו." שחר גלגל את העיניים שלו ואמר: "כן, אני כבר
חטפתי את ההלם הזה אתמול. אתה בטוח שאני לא אוכל לטוס במטוס?"
"כבר דיברנו על זה" קורנו אמר לו, "רק הקבלטו ידע להוביל אותך
לעיר הקרח. אל תדאג, הקבלטוים שלנו הם הכי מהירים בעולם
והקבלטו הזה יביא אותך לתאילנד הרבה יותר מהר ממטוס. עכשיו לך
לאורווה שמתחת לארמון. שם יחכה לך סאמאיו. הוא כבר יראה לך את
הקבלטו שלך ויסביר לך כל מה שאתה צריך לדעת.
שחר ירד לאורווה ושם הוא ראה את סאמאיו. הבעת הפנים של סאמאיו
היתה מודאגת והוא הביט על שחר שהולך. הוא התקרב אליו ואמר לו:
"תקשיב לי ילד, יש משהו מאוד חשוב שקורנו לא אמר לך." שחר שאל
אותו מה וסאמאיו אמר לו לשבת לידו על ערימת החציר. "אז ככה:
עכשיו בשני הכפרים יש מתח גבוה והרבה שנאה אחרי המלחמה הקשה
שהיתה לפני יומיים. הסאורנורים הרגו את מנהיג הקרח ואנחנו
היינו בטוחים שאף אחד לא ידע את זה אבל הם יודעו. מעט אנשי
קרח יודעים את האמת שעומדת מאחורי מותו של אלדורן והם יעשו
הכול כדי לנקום. הקבלטו הוא חיה שנפוצה רק אצל הסאורנורים
ובערי הקרח באיטליה ובאסיה. כשאנשי הקרח יראו את הקבלטו עף
בשמיים הם יהרגו אותו בלי לחשוב פעמיים. עכשיו אתה צריך לחשוב
טוב אם אתה רוצה לעוף לתאילנד או להישאר פה ולהלחם עם חברייך.
זה תלוי רק בך.   שחר חשב קצת ואז הוא ענה: "עד לפני יומיים
הייתי בצד של אנשי הקרח. אם אני אשאר פה בארמון ואלחם עם
החברים שלי אנשי הקרח יהרגו אותי במקום. אני יודע כמה הם
שונאים בוגדים והם ינקמו בי. אני מעדיף לעוף לתאילנד, אסור לי
לחשוב על הסכנות. זה משהו שאני חייב לעשות. סאמאיו חייך אליו
ואמר לו: "ילד, אני חייב להגיד לך שאני גאה בך. בהצלחה, שמור
על עצמך." שחר חייך אליו ואמר לו: "תודה רבה! תמסור לכולם אני
אתגעגע אליהם ושאני עוד אחזור". הוא עלה על הקבלטו שלו ועף
גבוה בשמיים אל תאילנד, אל עיר הקרח הסאורנורית.
השעה היתה 7:00 בערב. כולנו ישבנו בחדר הכניסה של הארמון,
כולנו היינו לחוצים ומתוחים. לא ידענו מתי האנשים שהרגו את
זלדה יפרצו אל תוך הארמון ויתחילו להתקיף. היינו חסרי אונים
ואף אחד לא ידע איך להתמודד עם הלחץ. שיר ישבה עצובה וכועסת
על אחת מהספות המפוארות ולא דיברה עם אף אחד. ראו על הפנים
שלה כמה שהיא רצתה הכול יגמר ושהיא תוכל לשוב הביתה. מורן ורן
ניסו לעודד אותה אבל שום דבר לא עזר. אני העדפתי שלא להתקרב
אליה. החלטתי לתת לה קצת זמן להירגע ולחשוב לבד. קורנו הלך
הלוך ושוב מרוט עצבים. כל הסאורנורים שייפו את החרבות החדות
שלהם וסאקו אחז בחרב הגדולה והמפוארת של הסאורנורים. לפתע
נשמעו קולות חזקים ומפחידים. כל הסאורנורים נעמדו במהירות
ובדריכות מפתיעה. דקה של דממה. כולם עמדו מתנשפים וחיכו לראות
מה יקרה. מיקה עמדה עם מגן וחרב ומבט רצחני בעיניים. היא לקחה
קשה במיוחד את המוות של זלדה. בזכותה מיקה קיבלה מעמד גבוה
במיוחד אצל הסאורנורים וזלדה היא זו שנתנה לה הזדמנות לחסל את
האיש שהיא הכי שנאה בעולם. היא כל כך רצתה לנקום באנשים שהרגו
את זלדה והיתה מוכנה לעשות את הכול בשביל הנקמה. לפתע פרצו
לארמון הקרח 7 לוחמים. 5 מהלוחמים היו מיסיו ואנשיו שהרגו את
זלדה ושני הלוחמים הנוספים היו אנשיו של אלדורן שגילו את האמת
אודות המוות של אלדורן והחליטו להצטרף למיסיו ולנקום. מה שהם
לא ידעו זה שמיסיו גם תכנן להרוג את אלדורן ורק חיכה לרגע שבו
הוא יוכל להשתלט על הארמון שלו. מיסיו שכנע אותם שאם הם
יצטרפו אליהם ביחד הם יוכלו לנקום בסאורנורים.
כשהלוחמים פרצו אל תוך ארמון הקרח ערפל כבד כיסה אותם.
כשהערפל התפזר כולנו ראינו 6 אנשים לבושים בשחור ובראשם עמד
מיסיו, ראינו את הפרצוף האפל שלו ואת עיניו השחורות
והמפחידות. "אני וראה שהתכוננתם" מיסיו אמר בזלזול. "אתם כל
כך עלובים. רואים את הפחד על הפנים שלכם. אני יכול לראות כמה
אתם רועדים." קורנו כל כך כעס עליו והוא התנפל עליו בכעס.
"אני אראה לך מי פחדן!" הוא אמר לו בכעס ורץ אליו עם החרב
הגדולה שלו. מיסיו הביט עליו במבט מקפיא וצעק את הקללה:
KESTARAN DURANDO. קורנו עף בחוזקה על אחד מקירות הארמון ואז
הקרב התחיל. 10 סאורנורים התנפלו על לוחמי הקרח. מירנדו רץ אל
קורנו לבדוק אם הוא בסדר ואני רן ומורן רצנו לכיוונם של שני
האנשים של אלדורן. לוחמי הקרח היו הרבה יותר חזקים משחשבנו.
הסאורנורים נפגעו פעמים רבות ולא יכלו להביס את אנשיו של
מיסיו.
אני מורן ורן הלכנו ביחד לכיוונם של שני הלוחמים של אלדורן.
שני האנשים המפחידים הללו היו חזקים כמעט כמו אלדורן. הייתי
משוכנע שאנחנו ננצח אותם אבל לא ידעתי מה מחכה לנו. הבטנו
לשני הלוחמים עמוק בעיניים ואז אחד מהם אמר לי : "אתה תום
אביב. אתה הילד שנלחם מול אלדורן, איך זה שאתה עוד לא מת?"
"אני חייכתי ואמרתי לו: "אלדורן המנהיג הגדול שלכם לא יכול
להרוג אותי. אני הרבה יותר חזק ממה שהוא חשב שאני." שני לוחמי
הקרח ממש כעסו ואחד מהם אמר לי: "זה הסוף שלך ילד. אתה מת."
הוא התחיל לרוץ לכיווני ואני התחלתי לרוץ. ידעתי שאני חייב
לחזור מהקרב הזה בחיים ושאני חייב לשמור על עצמי. הוא התחיל
לרדוף אחרי ולרוץ מהר ויותר ואז התחלתי לחשוב לעצמי: למה אני
רץ? אני הילד שנלחם מול אלדורן הגדול. חשבתי שזאת תהיה טעות
להמשיך לברוח ושככה אני רק אראה לו שאני מפחד ממנו. במסדרון
אפל בארמון הסתובבתי וראיתי אותו עומד מולי. הוא הביט עלי
במבט מפחיד כל כך שכבר הצטערתי שהסתובבתי אבל ידעתי שאסור לי
לפחד ושאני חייב להלחם בו. הוא הביט עלי ואמר לי: "עכשיו זה
נגמר ילד. הגיעה שעת הנקמה."
בינתיים בהיכל הראשי בארמון מיקה נלחמה בראלדו, אחד מהלוחמים
החזקים ביותר של מיסיו. הוא היה חזק במיוחד והקרב ביניהם היה
קשה ומפחיד. אף אחד מהם לא היה בטוח שהוא עומד לנצח ושניהם
ידעו שזה הולך להיות קרב שיסתיים במוות. קרב חרבות קשה התנהל
בין שניהם ואף אחד לא התעלה בכוחו על השני. היה זה קרב קשה
ומותח במיוחד שאף אחד לא ידע לנחש מה יקרה בסופו...
רן ומורן נלחמו שניהם מול הלוחם השני של אלדורן. שניהם איחדו
כוחות וביחד הם היו כמעט בלתי מנוצחים. הלוחם של אלדורן נבהל
מהכוח של שניהם אבל בכל זאת היה נחוש לנצח אותם. הוא הושיט את
ידיו ולחש את קללת הקרח: GLOROND HIELO. מסביבם של רן ומורן
נוצר חישוק אש ענקי שחסם את הקללה. אפילו הם לא יכלו להאמין.
חישוק האש היה דבר שהיה מאוד קשה ליצור אותו. החישוק היה דבר
מאוד נדיר בכפר האש ולוחמי האש אמרו שמי שיצליח ליצור אותו
יהפוך לבלתי מנוצח. מורן ורן הביטו אחד על השנייה וחייכו. הם
צעקו בתזמון מדויק את קללת האש: ESTARAN FUEGO GRAND PRALEN.
לוחם הקרח המבוהל ידע שאין לו סיכוי. הוא ניסה לברוח ורץ הכי
מהר שהוא יכל לרוץ אבל הכישוף הגיע אליו ושרף את כל גופו.
לוחם הקרח שכב מת על רצפת ארמון הקרח ומורן ורן התחבקו וצעקו
צעקות שמחה.
אחרי דקות ארוכות וממושכות של לחימה הסאורנורים גילו שקשה
מאוד לנצח את מיסיו ואת הלוחמים שלו אז הם נלחמו בקבוצות
גדולות של סאורנורים מול לוחם קרח אחד בלבד.
סאקו לאורו ויונו נלחמו מול אחד הלוחמים של מיסיו בסלון
המפואר של ארמון הקרח. הלוחם שנלחם מולם היה חזק ומפחיד מאוד
אבל הוא לא איים עליהם כי הם היו בטוחים שביחד הם יצליחו
להביס אותו. סאקו ולאורו תקפו אותו עם החרבות אבל הוא שלף את
החרב הענקית שלו ואיים עליהם להתרחק. בלי שהוא ראה יונו נעמד
מאחוריו. יונו שלף את החרב שלו כדי להרוג את לוחם הקרח אבל
הוא הרגיש שיונו מאחוריו. יונו הניף את החרב לכיוון צווארו של
הלוחם אבל הוא הסתובב במהירות, שלף את חרבו ותקע אותה בבטנו
של יונו. לוחם הקרח חייך וסאקו ולאורו הביטו עליו בפחד ובכעס.
הם לא האמינו באיזו קלות הוא הרג את יונו. הם כל כך כעסו והיו
מוכנים להשיב מלחמה. לאורו התקרב אל לוחם הקרח והיה מוכן
לדקור אותו אבל לוחם הקרח הניף את החרב של לאורו מידו. לאורו
היה מפוחד וחסר אונים. הוא לא ידע מה לעשות בלי החרב שלו.
לוחם הקרח התקרב אליו עם החרב הענקית שלו, הניף אותה באוויר
אבל אז בתזמון של שנייה אחת סאקו רץ אליו שלף את חרבו ושיסף
את גרונו של לוחם הקרח. לוחם הקרח שכב על רצפת ארמון הקרח
ומת.
ארבעה סאורנורים: אמילי, סיארה, גאלדיו וליאנד נלחמו מול לוחם
קרח אחד בלבד. הם היו חייבים להלחם ביחד כדי לנצח אותו כי הוא
היה אחד מהלוחמים החזקים והמפחידים ביותר שהיו בכפר הקרח
ובכלל. הם ידעו שאם הם יהיו ארבעה סאורנורים ביחד אז הסיכוי
שלהם לנצח אותו יהיה הרבה יותר גדול. קרב חרבות גדול ומפחיד
התנהל בין לוחם הקרח הענקי לבין הסאורנורים. הוא נלחם מול
אמילי וסיארה ובו זמנית ליאנד וגאלדיו תקפו אותו מאחור. הם
פשוט לא יכלו להאמין אבל בכל פעם שהם תקפו אותו מאחור הוא
הסתובב ונלחם נגדם, כאילו היו לו חושים טלפתיים שידעו בדיוק
מתי הם עומדים לתקוף אותו. אף אחד לא יכל להאמין: לוחם אחד
נלחם מול ארבעה סאורנורים חזקים ומיומנים ואף אחד לא הצליח
לנצח אותו. הוא ניסה להרוג את שני הבנים קודם ולהלחם נגד שתי
הבנות אחרי שיהרוג את הבנים. הוא ידע שמול הבנות יש לו סיכוי
גבוה מאוד לנצח. הוא ניסה להרוג את ליאנד וגאלדיו והם ניסו
להיות מהירים ולתקוף אותו באסטרטגיות שונות, אבל כלום לא עזר.
כל תרגיל שהם ניסו להפעיל עליו נכשל. הם לא ידעו מה עוד הם
יכולים לעשות ולא הצליחו לאתר את חולשתו של הלוחם המפחיד.
בדיוק ברגע שהלוחם הסתובב כדי לתקוף את הבנים סיארה ידעה שזה
הזמן שלה. היא הניפה את החרב לכיוון ראשו של הלוחם המפחיד אבל
הוא התכופף והחרב פגעה בגאלדיו. גאלדיו נשכב על הרצפה, כולו
מכוסה בדם הוא שכב מת על הרצפה. סיארה התחילה לבכות וצעקה:
"לא!!" היא בכתה ולא יכלה להאמין שהיא בעצמה הרגה סאורנור
שלחם לצידה. היא היתה בהלם והרגישה איך היא נשברת מבפנים. היא
ידעה שהיא לא תצליח לחיות בשלמות עם עצמה בידיעה שהרגה
סאורנור. היא לא יכלה להאמין והיא היתה בטראומה קשה. לוחם
הקרח הביט עליה בוכה והתחיל לצחוק. "אני לא מאמין. אני פשוט
לא יכול להאמין כמה שאת טיפשה. את הרגת את הלוחם שלחם איתך
באותו צד. אני פשוט לא מאמין כמה שאתם הסאורנורים טיפשים. אתם
כל כך חלשים שאתם בוכים כשמישהו מת במלחמה. אמילי וליאנד כל
כך כעסו על מה שהוא אמר. אמילי התנשפה וצעקה עליו: "אתה לא
תדבר אלינו ככה!" היא הניפה את החרב לכיוונו ואז ליאנד כבר
ידע שלוחם הקרח חזק מידי ושהיא לא תצליח להרוג אותו אבל אז
עלה לו רעיון בראש והוא חשב מה יקרה אם שניהם יתקפו אותו
באותו זמן. אמילי הניפה את החרב לכיוון ראשו של לוחם הקרח
ולוחם הקרח מיהר לנסות לדקור אותה אבל בדיוק באותה שנייה
ליאנד הניף את חרבו לכיוון גרונו של לוחם הקרח ולוחם הקרח מת
במקום. "הוא פגע בך?" ליאנד שאל את אמילי והיא התנשפה וענתה
לו: "לא, אבל זה היה יותר מידי קרוב. אני לא מאמינה, אתה הרגת
אותו. אתה באמת הרגת אותו!" ליאנד חייך ואמר לה: "כן, אני לא
מאמין. זה נגמר, אנחנו   ניצחנו אותו." הם שניהם כל כך שמחו עד
שהם חיבקו אחד את השנייה והתנשקו. אמילי עצרה אותו והביטה על
סיארה. היא היתה שבורה. היא היתה בדיכאון עמוק ואפילו לא
חייכה כשהם הביסו את לוחם הקרח. לאמילי נשבר הלב והיא הלכה
אליה וחיבקה אותה. "אני רוצה שתקשיבי לי טוב: את לא הרגת את
גאלדיו, את ניסית להרוג את הלוחם המפחיד הזה. אני רוצה שתביני
שזאת לא אשמתך, זאת אשמתו של היצור המפלצתי הזה. תכניסי לך את
זה טוב לראש: זאת לא את הרגת אותו." אמילי אמרה לא וסיארה
בכתה וענתה לה: "זה כן בגללי. אני זאת שהנפתי את החרב. אני
זאת שהרגתי אותו. אני הרגתי את גאלדיו."
כאשר המלחמה התחילה מירנדו וקורנו היו מרוכזים במטרה אחת:
להרוג את מיסיו. כשכל הלוחמים התחילו להלחם אחד בשני מיסיו
ברח למקום נסתר בארמון וקורנו ומירנדו מיהרו לרוץ אחריו.
"תקשיב לי קורנו," מירנדו אמר, "תשאיר אותו לי. אני אלחם
במיסיו. אתה לך ועזור ללוחמים שלך. נראה ששלושת הלוחמים בהיכל
העליון זקוקים לעזרה. אתה לך לעזור להם, אני אטפל ביצור הזה."
"אני לא יודע, אני מרגיש שאני חייב להלחם באיש שהרג את
המנהיגה שלי. אני אעזור לך להלחם בו." קורנו אמר. "תקשיב לי
קורנו. אני יודע שאתם, אנשי הקרח אתם מומחים בתחושות בטן
ובהרגשות לגבי העתיד, אבל הפעם אני מרגיש שאני צריך להלחם
מולו. אני מרגיש שאני אוכל לנצח אותו ואני יודע שאתה צריך
להלחם עכשיו לצידם של הסאורנורים. הם זקוקים לך. לך אליהם,
אני אסתדר פה לבד." מירנדו אמר לו. "אתה בטוח שתסתדר לבד? אתה
יודע, מיסיו הוא לוחם חזק במיוחד." קורנו אמר לו. "כן אני
בטוח. אל תדאג. אני הולך לכסח לו את הצורה." מירנדו חייך ואמר
לו. "בהצלחה" קורנו אמר לו, שמור על עצמך."
קורנו הלך במהירות בארמון הקרח. הוא הרגיש שהסאורנורים בצרה
ושהוא חייב לעזור להם. הוא עלה להיכל העליון של הארמון וראה
שם שלושה לוחמים סאורנורים נלחמים מול לוחם מפלצתי אחד. ללוחם
המפחיד היו שלוש עיניים: שני עיניים רגילות ועין אחת מפחידה
ואימתנית על סנטרו. קורנו פשוט לא יכל להאמין למראה עיניו.
בקרב מול הלוחם המפלצתי נלחמו שלושה סאורנורים: קידן, שהיה
לוחם מבוגר ומנוסה; ליאון, שהיה לוחם שרירי וחזק במיוחד ואלן,
שהיה לוחם צעיר, כחול עיניים בעל מראה כובש. אלן לא היה חזק
במיוחד אבל היה בעל ראש אסטרטגי מיוחד. שלושתם נלחמו ביחד מול
הלוחם בעל שלושת העיניים אבל הם לא יכלו לנצח אותו. קורנו
מיהר לעזור להם וכשהאיש בעל שלושת העיניים הבחין בו הוא רץ
אליו והושיט את שתי ידיו באיום. ידיו החדות של הלוחם בעל
שלושת העיניים היו חדות כחרבות. הוא לא השתמש בחרבות, אלא רק
בידיו. הוא היה מפחיד וחזק והיה לו כוח פיזי בלתי רגיל. הוא
הרים את קורנו באוויר והטיח אותו על הרצפה בחזקה. הוא הטיח
אותו ברצפה מספר פעמים עד שקורנו נפצע קשה ונחלש באופן
משמעותי. קורנו הבין שהלוחם המפחיד בעל שלושת העיניים הוא חזק
במיוחד אבל לא חכם במיוחד, הוא נלחם בכוח אבל לא נלחם בעזרת
הראש. קורנו ידע טוב מאוד איך לנצח את זה, הוא סימן לשלושת
הלוחמים להלחם בו ולהסיח את דעתו וכל פעם שהלוחם בעל שלושת
העיניים הביט עליו קורנו עשה את עצמו מחוסר הכרה. שלושת
האנשים נלחמו בו בכוח והסיחו את דעתו בדיוק כמו שקורנו סימן
להם ואז קורנו זחל בשקט ובערמומיות לכיוונם, הוא התקרב אל
הלוחם בעל שלושת העיניים שלא הבחין בו כי היה עסוק בשלושת
האנשים האחרים. קורנו כבר היה ממש קרוב אליו. הוא שלף סכין
וחתך את זרועו המנופחת. האיש בעל שלושת העיניים צרח מכאבים.
בלי לבזבז זמן ליאון תקע בזרועו השנייה את חרבו. האיש בעל
שלושת העיניים התפתל על הרצפה מרוב כאב. קורנו חייך ואמר
לקידן: "אני נותן לך את הכבוד." קידן הניף את חרבו הגדולה
והרג את הלוחם בעל שלושת העיניים.

מירנדו עקב אחרי מיסיו אל תוך חדר אפל בארמון. מיסיו תכנן את
הרגע הזה וזה בדיוק מה שהוא רצה שיקרה. הוא הוביל אותו אל תוך
החדר האפל הזה במטרה אחת: לחסל את שליט האש אחת ולתמיד.
מירנדו נכנס אל תוך החדר האפל בשקט ובפחד. הרגעים האלה עם
מיסיו, לוחם הקרח החזק ביותר בכפר הקרח העלו בו זיכרונות רעים
במיוחד מהמפגש האחרון עם אלדורן שליט הקרח לשעבר במסתור של
מירנדו, בלילה שבו התרחשה המלחמה בכפר האש. המחשבות הללו
העבירו בו צמרמורות והעלו בו תחושות רעות של פחד. "אתה, אתה
האיש שהרג את מנהיגת הסאורנורים. אתה עוד תשלם על זה ביוקר!"
מירנדו צעק למיסיו אך הוא לא התרשם מהמילים של מירנדו. "כל כך
עלוב. שנינו יודעים שמכאן יצא רק מנצח אחד. אני מרגיש בפחד
שלך, אתה יודע שאתה לא תצא מכאן בחיים." מיסיו אמר לו בקול
חלש. מירנדו התחיל לכעוס ואמר לו: "כן, הלילה ייצא מכאן רק
מנצח אחד. הלילה אתה הולך למות." ברגע אחד אישוני העיניים של
מירנדו נעשו אדומים והוא צעק בקול רם: ERTANDRO KRASEM.
הכישוף הזה הוא נדיר מאוד ורק מעט כשפי אש מסוגלים לבצע.
הכישוף הזה שורף את כל מה שנמצא בסביבה ואי אפשר לעצור אותו
(או לפחות ככה חשבנו). מיסיו חייך. הוא התייצב והפך רציני.
ברגע אחד אישוני העיניים השחורים והמפחידים שלו הפכו ללבנים
ומפחידים אפילו יותר. לבנים ומפחידים כמו הקרח והרוע שהיה
אצלו בלב, רק במבט בעיניו גרם ליריבים שלו פחד ואימה שנשארו
איתם כל חייהם. מיסיו לחש בקול מפחיד במיוחד את הקללה:
PAGASE EL FUALERA. הקללה הזאת היא קללה נדירה במיוחד שאפילו
אלדורן הגדול לא הצליח לבצע. הקללה הזאת יכלה לנטרל כל כישוף
אש שבעולם, אך היה על מיסיו ללחוש אותה במהירות כי היא יכולה
לנטרל את כישופי האש רק 3 שניות לאחר שלוחם האש לחש את קללת
האש. מירנדו היה המום. הוא לא האמין שמיסיו עצר את אחת מקללות
האש החזקות ביותר. מיסיו הביט על מירנדו עם עיניו הלבנות
והאימתניות. מירנדו הביט לו בעיניים והרגיש איך מיסיו מקפיא
לו את הלב. מירנדו ידע שאסור לו להישבר ושאסור לו לוותר. הוא
ידע שהוא חייב להביס את מיסיו בכל דרך אפשרית ושהוא חייב
להמשיך לנסות עד שיצליח. הוא לא היה מוכן לוותר כל כך מהר.
מיסיו הביט לו עמוק בתוך העיניים ולחש את הקללה: HILARISIUS.
מירנדו היה בטוח שמדובר בעוד כישוף קרח רגיל אבל הוא טעה.
הקללה הזאת היתה קללת קרח כואבת נדירה וחזקה במיוחד. אור כחול
מוזר עטף את גופו של מירנדו. מירנדו הביט על גופו ולא הבין מה
קורה. האור הכחול התפשט במהרה והגיע לידיו של מירנדו. לפתע
הוא שמע רעש מוזר שהביא עימו כאב נורא ובלתי נסבל. שתי ידיו
של מירנדו נשברו. הוא צרח והתפתל מכאבים. מיסיו חייך ואמר לו:
"זה לא יעזור לך. ככל שתזוז מהר יותר כך הכישוף ישבור לך את
הגוף מהר יותר. הכישוף הזה הוא מה שאני נוהג לכנות 'מכונת
עינויים' אני יכול להרוג אותך מתי שאני רק ארצה. אם תתנגד זה
רק יהפוך את המצב לכואב וקשה יותר בשבילך."
בינתיים בהיכל הראשי בארמון הקרח, קרב החרבות הקשה והמותח בין
מיקה וראלדו נמשך. קרב שנראה שלא יגמר לעולם. מיקה וראלדו היו
עקשנים וחזקים ואף אחד לא היה מוכן לוותר. הם נלחמו חזק
ושניהם היו מאוד מאומנים באומניות לחימה. מיקה הניפה את החרב
הגדולה שלה במהירות וניסתה לפצוע אותו בראש ולהחליש אותו.
ראלדו מצידו ניסה לפגוע לה בלב ולהרוג אותה כמה שיותר מהר.
ראלדו לא רצה לבזבז זמן, הוא תקף אותה במקומות הכי כואבים
וניסה לזהות את החולשות שלה. מיקה ניסתה לערוף את ראשו אבל
הוא היה יותר מידי מהיר. מיקה הניפה את החרב הגדולה שלה אל
צווארו של ראלדו אבל הוא התכופף וחמק ממנה. במהירות מדהימה
הוא בעט בחרבה של מיקה והעיף אותה מידה. ראלדו חייך ואמר לה:
"עכשיו אני באמת הולך לגמור את הקרב הזה." הוא התקרב אליה
והיא הלכה אחורה בניסיון לברוח ממנו. היא נראתה מפוחדת וחסרת
אונים. הוא התקדם לכיוונה והיא הלכה אחורה והצידה. הוא המשיך
ללכת לכיוונה באיטיות והיא המשיכה ללכת בנטייה הצידה עד
שהגיעה לחרבה שהיתה זרוקה על הרצפה. היא דרכה על הקצה של החרב
והחרב עפה ישירות לידה של מיקה. ראלדו המבוהל הלך אחורנית
במהירות ומיקה חייכה ואמרה לו: "הקרב הזה לא נגמר עד שאתה
תהיה על הרצפה."הקרב המשיך והם הניפו את חרבותיהם במהירות
מסחררת. מידי פעם החרבות הצטלבו בצליל שהדהד באוזניהם. ראלדו
ניסה לדקור אותה בבטן והיא ניסתה לתקוף אותו בכל דרך אפשרית.
לאחר ניסיונות רבים מיקה דקרה את ראלדו בידו וראלדו עזב את
חרבו הגדולה שנפלה על הרצפה. מיקה נצלה את ההזדמנות כדי לנסות
ולהרוג אותו אבל ברגע שהיא הניפה את החרב ראלדו הפיל את עצמו
לרצפה בחזקה. כמו תמיד במהירות מפחידה הוא אחז בחרבו, דקר את
מיקה ברגלה, נעמד על רגליו ודקר אותה בליבה. המון דם השפריץ
מליבה של מיקה והיא נשכבה על הרצפה. ראלדו היה מרוצה מעצמו.
הוא חייך ואמר בקול שקט: "הקרב נגמר מיקה. היה תענוג להלחם
מולך. היה כבוד גדול. ראיתי שאת לוחמת חזקה במיוחד, אבל מכאן
יוצא רק מנצח אחד." הוא הסתובב והלך לכיוון הדלת כדי לעזוב את
המקום אבל אז הלא-יאומן קרה: מיקה פקחה את עיניה אחזה בחרב
הגדולה שלה, נעמדה לאט על רגליה, הלכה בשקט לכיוונו של ראלדו
וערפה את ראשו. מיקה שלפה מחולצתה, מהאזור שבו היא נדקרה
בליבה מעין סוג של מגן, עשוי מצמר גפן שמשפריץ חומר הדומה
לדם. היא חייכה אליו ואמרה לו: "הקרב נגמר ראלדו. כמו שאמרתי,
הקרב ייגמר רק כשאתה תהיה על הרצפה." היא הניחה בידו את המגן
ועזבה את ההיכל בחיוך וגאווה.
בינתיים במערה הגדולה אורות כחולים מוזרים עפו ויצאו אל מחוץ
לקירות המערה. האורות המשונים הפכו לכדורים כחולים ועפו רחוק
אל השמיים הגבוהים לכיוון עיר הקרח באיטליה. אף אחד לא הבין
מה היו הכדורים הכחולים האלה והאנשים שראו אותם נשבעו שהדבר
נראה כמו קסם מיוחד במינו שאין אפשרות להסביר גם אם מתאמצים
הכי חזק שאפשר. את שמי כפר האש כיסו מיליוני כוכבים. בכפר האש
ובכפר הקרח ראו את הכוכבים כמו שלא ראו בשום מקום אחר בעולם
בני האדם הרגיל. שני העולמות, עולם בני האדם והעולם של כל
הכוחות המסתוריים הם כמו עולמות מקבילים שאפשר לעבור ביניהם
רק באמצעות גורם על טבעי מיוחד או מעבר סודי מכושף. את המערה
הגדולה כישף כשף אש מסתורי לפני 500 שנים. המערה היא השער אל
עולם האש, הקרח וכל הכוחות המסתוריים שטרם התגלו.
"אני לא מפחד ממך!" אמרתי ללוחם של אלדורן. "אני אחסל אותך
בשניות ." ניסיתי להישמע מפחיד. רציתי להראות לו שהוא לא
מצליח להפחיד אותי ושאני באמת מאמין בעצמי אבל היתה לי תחושה
חזקה עמוק בתוכי שזה לא הולך להיגמר בטוב. הוא התקרב אלי ולחש
לי בתוך האוזן: "כדי שתתחיל להתפלל. מכאן אתה לא יוצא בחיים."
הוא הביט עלי בכעס וצעק את קללת הקרח: STASIELO KANOLIRA.
הכישוף הזה הוא חזק במיוחד וידעתי שאני חייב להדוף אותו תוך
פחות משנייה ושאני חייב להחזיר מלחמה. צעקתי את הקללה:
ENRASA KRANOLDO שמגנה מפני כוחות הקרח ועוצרת אותם, אבל
נדהמתי לגלות שזה לא עבד. קללת הנגד שלי לא עצרה את כישוף
הקרח, היא רק החלישה אותו והכישוף עדיין פגע בי בעצמה מסוכנת.
הרגשתי איך הגוף שלי קופא במהירות מסחררת ואיך אני נחלש.
הרגשתי שאני לא יכול יותר להלחם ושאני אפילו לא מסוגל להוציא
את עצמי מהקרח. לא ידעתי מה לעשות. הייתי קפוא ובקושי יכולתי
לנשום. הקרח המקפיא כיסה את כל גופי מהרגליים עד הראש. בגלל
שהייתי כל כך חלש לא יכולתי לתפקד יותר ואיבדתי את ההכרה.
הלוחם של אלדורן צחק. הוא ידע שזה הסוף. הוא רק היה צריך
לחכות לרגע שבו אני ימות. הוא עמד שם בלי לעשות דבר. הוא חיכה
כל כך הרבה זמן לרגע שבו הוא ינקום בי. הוא עמד שם בשקט ואז
פתאום הופיעה במסדרון החשוך דמות מוזרה, קטנה ומסתורית. הוא
הבחין בצללית של הדמות שהתקרבה אליו במסדרון האפל. "מי שם?
תדבר או שאני אהרוג אותך!" הלוחם של אלדורן אמר הקול מפחיד.
הדמות האפלה לחשה בשקט את הקללה: KESTAR PRALINDO והאש האירה
את דמותה. זאת היתה שיר. עיניה המדהימות האירו את האפלה
במסדרון האפל. הוא לא יכל להאמין שילדה כל כך קטנה וחלשה
ניצבת מולו בלי לפחד. היא התקרבה אליו ואמרה לו: "אתה חושב
שאתה כל כך חזק נכון? יש לי חדשות בשבילך: אתה עוד לא ראית
כלום." הלחם של אלדורן היה עצבני מאוד והוא אפילו לא הגיב על
מה שהיא אמרה לו. הוא הוציא את כל העצבים שלו ואת כל הכעסים
שלו וצעק את קללת הקרח: STASIELO KANOLIRA. שיר חייכה ואז
לחשה את קללת האש: ENRASA KRANOLDO. האור הכחול שנוצר מכישוף
הקרח ועמד להגיע אל שיר יצר פיצוץ כחול ענק שהעיף את הלוחם על
אלדורן למרחק גדול מאוד. שיר חייכה ורצה אליו כדי לסיים את מה
שהתחילה. היא רצה במסדרון החשוך והאפל אבל אז היא נדהמה לראות
שלוחם הקרח של אלדורן נעלם.
שיר לא יכלה להאמין ולא הבינה איך הוא הצליח להעלם בצורה כל
כך מסתורית. היא היתה בהלם ואז היא ראתה שאני מכוסה בקרח
ושאני כבר עומד למות. היא רצה אלי ולחשה בשקט את הקללה:
ENRASA KRANOLDO. הקרח התנפץ ואני שכבתי גוסס על הרצפה. לא
ידעתי איך אבל שיר התקרבה אלי, נגעה בראשי ולחשה את הקללה:
TERANS KOLANDIO. באופן מפתיע פקחתי את עיני וראיתי אותה
מעלי. עיניה נתנו לי כוח לקום ולא הרגשתי כאב בכלל. זה היה
מדהים, כמו נס. נעמדתי על רגלי בחיוך וכל כך שמחתי לראות
אותה. "שיר, את כאן." אמרתי בחיוך והיא עצמה עיניים, הסתובבה
ואמרה לי: "באתי לפה רק כי ידעתי שאתה בסכנה. הסיבה היחידה
שאני פה היא שלא רציתי שיקרה לך משהו נורא. אני מצטערת אבל
אני חייבת ללכת." "חכי רגע, שיר." אמרתי לה. סובבתי אותה,
הבטתי לה בעיניים ואמרתי לה: "שיר תקשיבי. אני..." לפתע
נעמדתי במקום. אישוני העיניים שלי נעשו אדומים ואז ראיתי את
מירנדו. ראיתי את מיסיו ובאיזה מצב מפחיד וקשה הוא מחזיק את
מירנדו. אחרי שחזרתי לעצמי אמרתי לשיר בפחד: "שיר תקשיבי לי:
אני יודע שאת לא רוצה לדבר עכשיו אבל את חייבת לבוא איתי.
משהו נורא קורה למירנדו ואנחנו חייבים לעזור לו." שיר נלחצה
ואמרה לי: "מה קרה לו? איך אתה יודע את זה?" "אני לא יכול
להסביר עכשיו אבל את חייבת לבוא איתי עכשיו." אמרתי לה ובלי
לדבר שנינו רצנו לכיוון ההיכל הראשי של ארמון הקרח. רצנו דרך
ארוכה ולא חשבנו על כלום. שנינו לא ידענו מה אנחנו הולכים
לעשות. כל מה שראיתי היה מיסיו ומירנדו וראיתי אותם בתוך חדר
אפל ומפחיד. לא ידעתי איפה החדר הזה ולא ידעתי איך למצוא אותו
אבל ידעתי שאני חייב לעזור למירנדו. כשהגענו להיכל הראשי של
הארמון ראינו גם את מורן ורן רצים לשם במהירות. "מורן, רן,
אתם לא תאמינו מה קרה." אמרתי להם. "בקשר למירנדו?" מורן שאלה
ואני עניתי לה: "כן. איך ידעת?" "אני לא יודעת אבל אני יודעת
שאנחנו חייבים למצוא אותו." היא אמרה לי ואז רן אמר: "אבל
אנחנו לא יודעים איפה החדר הזה נמצא." "אני יודעת איפה הוא."
מורן אמרה לנו במפתיע. "אבל איך את...?" רן שאל אותה והיא
עצרה אותו ואמרה לו: "אין זמן להסברים עכשיו. אנחנו חייבים
לרוץ לשם מהר. בואו אחרי." כולנו רצנו במדרגות הקרח המדהימות
בארמון ועלינו ארבע קומות עד שהגענו למתחם שנקרא 'המתחם
האפל'. זלדה והסאורנורים לא התקרבו למקום הזה וכשאלדורן היה
בחיים הוא אסר על אנשי הקרח להתקרב למתחם הזה. אנשים פחדו
מאוד להתקרב למתחם האסור כי השמועה המפורסמת בכפר אמרה שמי
שנכנס למתחם הזה לא יצא כדי לספר מה יש בתוכו. הבטנו זה על זה
במבטים חיוורים ומפוחדים. "שניכנס?" מורן שאלה בפחד ושיר ענתה
לה: "השתגעת? שמעת מה קורנו אמר על המקום הזה. כל מי שנכנס
לכאן עד עכשיו מת. אף אחד לא יודע אילו דברים יש במקום הזה."
"את יודעת מה?" מורן אמרה לה בכעס, "את יכולה להישאר פה. אני
לא יודעת מה קרה לך מאז שאת ותום נכנסתם למערה אבל את   השתנת.
את זאת ששכנעת את תום להיכנס למערה, למקום שהיה המפחיד ביותר
ביער ושאף אחד לא העיז להיכנס אליו. את היית מוכנה לחזור אל
היער הגדול כדי למצוא את רן, אבל את השתנת. את לא אותה הילדה
האמיצה שהיית פעם. אני לא יודעת מה קרה לך אבל את ממש שונה,
את נעשית ילדה פחדנית ובכיינית שמוותרת יותר מידי בקלות על
הדברים שהיא רוצה להשיג. אני לא יודעת מה איתך אבל אני הולכת
ומי שלא בא עכשיו הוא פחדן אמיתי וכל מה שעברתם עד עכשיו לא
יהיה שווה את זה." "אני בא איתך." רן אמר באומץ מפתיע. שיר
הביטה עליהם בכעס ואמרה: "אני הולכת מכאן. שיהיה לכם בהצלחה."
הסתכלתי על שיר שהולכת לכיוון מדרגות הקרח ולא ידעתי מה
לעשות. מורן ורן הביטו עלי וחיכו שאני אגיד להם לאיזה צד אני
אלך. חשבתי קצת ובסוף אמרתי בחוסר ביטחון: "אני בא איתכם.
הדבר הכי חשוב עכשיו זה להציל את מירנדו." מורן קפצה וחיבקה
אותי. שיר הסתכלה במבט זועם וירדה במדרגות.
שלושתנו רצנו בהיכל האסור. החושך היה מוחלט. לא יכולנו לראות
כלום. "שמישהו ילחש כישוף אש." רן לחש בשקט ומורן עצרה אותו:
"לא, השתגעת? מיסיו בתוך החדר האפל שבהיכל הזה והוא ירגיש את
כישופי האש שלנו. אין ברירה אנחנו חייבים ללכת בחושך." הלכנו
כמו זומבים בהיכל החשוך אבל באופן מפתיע מורן ידעה בדיוק
לאיזה כיוון אנחנו צריכים ללכת. לא הבנו איך היא יודעת וגם לא
ממש היה לנו זמן לשאול אותה. היא הציעה ששלושתנו נחזיק ידיים
כדי שנשאר ביחד. אחזתי בידה של מורן וחשבתי כל הזמן על המבט
של שיר כשראתה אותה מחבקת אותי. לא יכולתי להפסיק לחשוב ששיר
לא רוצה להיות איתי בגלל שהיא חושבת שאני אוהב את מורן. לא
הבנתי למה היא כל כך בטוחה במה שהיא אומרת וממש לא הבנתי
אותה.
הלכנו בשקט מוחלט ובחושך מפחיד בהיכל האסור עד שהגענו לדלת
ישנה ומאובקת. מעל הדלת היתה מנורה אחת שהעירה באור חלש
וסוף-סוף יכולנו לראות מעט. החלפנו מבטים מפוחדים ולא ידענו
אם אנחנו באמת רוצים להיכנס. רן ניסה להראות גיבור ופתח את
הדלת. הדלת חרקה בקול מפחיד במיוחד ולא יכולנו להאמין למה
שראינו: מירנדו שכב על הרצפה, עטוף באור כחול מוזר וגופו פצוע
קשה מאוד ושבור. מירנדו גסס על הרצפה והרגיש שהוא לא יכול
להמשיך יותר. יכולנו להבחין בחוסר האונים שלו כשראינו אותו
מביט בעינינו. מיסיו עמד במרכז החדר. אישוני העיניים שלו היו
לבנים ומפחידים במיוחד. רק מלהביט לו בעיניים הגוף שלנו
השתתק. בשנייה הזאת הבנתי שלהלחם מול אלדורן היה כלום לעומת
הכוח העצום של מיסיו.
מיסיו התקרב אלינו. הוא הביט לרן ומורן עמוק בתוך העיניים.
שלושתנו היינו מאוד מפוחדים. קשה לי לתאר כמה פחדנו באותם
דקות. מירנדו הביט עלינו בדאגה. העיניים שלו יכלו להעיד על
החולשה האדירה שהוא הרגיש באותם רגעים. מיסיו הביט בעיניים של
מורן ורן ואז התרחק מספר צעדים ואמר בבלבול: "זה... זה לא
יכול להיות! אני לא מאמין. זה... אני..." הוא הלך עוד מספר
צעדים אחורנית וצעק בקול מפחיד ובמבטא כבד: LAVENTA PRONRION.
אור לבן-כחול מוזר עטף אותו והוא נעלם. לא הבנו מה קרה והיינו
פשוט בהלם. "מה קרה פה עכשיו?" מורן שאלה ואני גמגמתי ואמרתי
לה: "אני לא יודע אבל הקללה שהוא אמר נשמעה לי מאוד מוכרת."
"זה לא חשוב עכשיו", רן עצר אותנו, "אנחנו חייבים לעזור
למירנדו. תראו אותו הוא במצב מאוד קשה." ברגע שמיסיו נעלם
באופן מסתורי האור הכחול של כישוף הקרח שעטף את מירנדו נעלם.
הוא כבר הרגיש הרבה יותר טוב ומצבו השתפר באופן משמעותי. ידיו
היו שבורות והיה לו נקע ברגלו השמאלית אבל הוא חזר לעצמו. הוא
אמר לנו בדאגה: "קודם כל, תודה שהצלתם אותי. בלעדיכם אני חושב
שכבר הייתי מת, אבל הצרה הגדולה שלנו רק התחילה. מיסיו השתמש
בכישוף השיגור, כישוף קרח נדיר במיוחד שמאפשר לכשף הקרח
שמסוגל לבצע אותו לעבור תוך פחות משנייה לכל מקום שבעולם.
הבעיה הגדולה עכשיו היא שמיסי יכול להיות בכול מקום בעולם
ואנחנו לא יכולים לדעת איפה הוא."
השעה היתה 10 בלילה. הקרב המטורף והמפחיד בארמון הקרח הסתיים.
אני, רן מורן ושיר חזרנו לכפר האש לטירת הקרח של מירנדו.
מירנדו הובל לבית החולים בכפר האש וקורנו הגיע לכפר עם חדשות
מסעירות. "יש לי חדשות טובות וחדשות רעות: החדשות הטובות הם
שאיתרנו את מיסיו. מרכוס, מנהיג הסאורנורים האיטלקי דיווח לנו
מיסיו נמצא בעיר הקרח באיטליה. החדשות הרעות הם שמיסיו נחשב
לאליל בעיר הקרח האיטלקית, יש לו שם צבא שלם של לוחמי קרח
חזקים ומיומנים שמסוגלים לעשות הכול בשבילו וכל אנשי הקרח
בעיר תומכים בו. אם אנחנו נטוס לשם זה אנחנו נלחם רק לצד
הסאורנורים בעיר ומספר הסאורנורים באיטליה הוא קטן מאוד."
"רגע, ומה עם אנשי האש האיטלקים?" רן שאל. "אנחנו לא ממש בקשר
עם עיר האש באיטליה וגם אנשי כפר האש בארץ לא בקשר טוב איתם."
"אז אין לכם שום תוכנית איך אנחנו אמורים לנצח אותם?" שאלתי
אותו והוא הביט על הרצפה ואמר: "התכנית היחידה שלנו היא
להאמין שאנחנו מסוגלים לעשות את זה ולעבוד קשה מאוד." "תפסיק
כבר עם הנאומים שלך", רן אמר, "המצב אבוד ואין לנו מה לעשות.
ואיך אנחנו אמורים לנצח בלי מירנדו?" "אתה רוצה להגיד לי
שמירנדו לא ישתתף בקרב?" מורן שאלה וקורנו ענה לה: "אני מצטער
אבל כפי שאתם רואים מירנדו פצוע קשה מידי בכדי להלחם. אני
מצטער אבל לא, לצערי מירנדו לא הולך להשתתף בקרב?" לפתע שמענו
קול מאחורינו. "אולי לא הולך, אבל אני אשתתף בקרב." ראינו את
מירנדו נשאן על קביים ועל פניו חיוך." אני, מורן ורן רצנו
אליו וצעקנו: "מירנדו, אתה בסדר!" כל כך שמחנו לראות אותו.
"מירנדו, טוב לראות שאתה בסדר." קורנו אמר לו והוא חייך ואמר
לו: "תודה, טוב לראות גם אותך." "אבל איך אתה מתכוון להשתתף
בקרב?" קורנו שאל אותו. "אולי אני פצוע אבל אני יכול לעזור
לכם המון מבחינה אסטרטגית. אני מכיר כמה אנשי אש בעיר האש.
נספר להם מה קרה ואני בטוח שהם יהיו מוכנים לעזור לנו. הם
אנשים מאוד טובים בעיר האש." "אז אני מניח שזה כבר בטוח:
כולנו עפים לאיטליה." קורנו אמר וכולנו חייכנו. "אני לא מאמין
שאני הולך להיות בעיר הקרח האיטלקית, זה כזה גדול." אמרתי ואז
שמעתי קול מוכר מאוד מאחורי: "אתה לא הולך להיות בשום מקום.
אתה חוזר עכשיו הביתה." בפחד גדול ובתקווה שאני טועה הסתובבתי
וראיתי שזה נכון: אמא שלי עמדה שם, אוחזת בידה של ילדה קטנה
ועם מבט כועס ודואג. איך אני אסביר את זה עכשיו?!