בני עדן הרים עוד ארגז וחש את הכאב בגבו התחתון.
הוא חשק את שיניו והלך לעבר החנות.
"תזכור, זה היום האחרון." מלמל לעצמו וניגש לשים את ארגז
הבקבוקים בחנות של סשה.
אם נדמה לך עכשיו שבני הוא מסכן, מעביר ארגזים כשכל חייו סבל
מבעיות גב, אני חייב להגיד לך שכאב גב היה הבעיה הכי קטנה שלו
באותם ימים, כי בני לא היה סבל אלא משהו הרבה יותר גרוע - בני
היה מהמר.
למעשה אותו "מקצוע" מקורי הוא זה שהביא אותו לעבודתו הנוכחית.
הוא נהנה מרווחים נאים במשך כל השנה שעברה, עובדה שהביאה אותו
להמר על סכומים מסוכנים מבדרך כלל עד שבערב אחד של שיכרון
הפסיד את כל רווחיו ויותר.
בני הפסיד את ביתו, את מכוניתו ומאוחר יותר גם את אישתו, כך
שלבסוף נותר עם חוב שבימים טובים היה מרוויח בשבוע, אך כעת היה
דבר שרק המחשבה עליו הייתה כמעט בלתי אפשרית.
עוד עובדה שהודחקה גם היא פעמים רבות ממחשבותיו של בני היא שאת
כל החוב הזה היה חייב לאברהם מסעון, בוס ההימורים של יפו,
שנודע בשיטותיו הלא מקובלות לזרז את אלו שמזלם הרע הביא אותם
להיות חייבים לו.
ללא ברירה, בני התחיל לאסוף כסף: כל קרוב משפחה שהיה סיכוי
קלוש שיוכל להלוות לו מעט כסף קיבל טלפון פתאומי וחסכונות של
שנים נפתחו מחדש.
בני ניסה עוד דרכים שונות ומשונות לגרד כל שקל שרק יכל להשיג
אבל בכל זאת החוב נשאר.
כך נוצר המצב ההזוי שביום בהיר אחד, לאחר שיחת טלפון לא
סימפטית ממסעון, החליט בני לעבוד.
יכול להיות שזו צריכה הייתה להיות החלטה הראשונה שלו אך בני,
שחי כל חייו על חשבון המזל, לא ידע מקצוע וכך הגיע לבסוף לחנות
של סשה.
כעת, לאחר חודשים של כאבי גב, היה לו הכסף.
למעשה, המועד האחרון של החזרת החוב נקבע לחודשיים קודם, אבל
שנים של הימורים עם גדולי המהמרים הכינו אותו למצב הזה ובני
הצליח לדחות את המועד שוב ושוב, עד שהיה מוכן.

  לאחר יום העבודה בני ישב על כורסא בדירת החדר שלו, שנראתה
לו יותר כמו תא כלא.
הוא אכל לאט אוכל מוכן וחשב האם כדאי לו להתקשר לאנשיו של
מסעון או לחכות שהטלפון השבועי מהם יגיע.
הוא החליט לחכות.

  "אז אתה עוזב?" שאל סשה, מגרד בסנטרו הכפול.
"כן. תודה על הכל." אמר בני ולחץ את ידו של מעסיקו לשעבר.
"אה, עזוב את זה." אמר סשה בחיוך והוסיף, "בא לך לעשות בשבילי
עוד עבודה אחרונה ?"
"אני אקבל שעות נוספות? סתם... בטח." אמר בני בחיוך.
"בוא, אני צריך שתכתוב לי משהו על הבריסטול כאן." אמר סשה
והוציא גיליון בריסטול גדול מאחד המדפים.
הוא הכתיב לבני מבצע חדש על שימורי עגבניות.
בני כתב במהירות בכתב המשונה לכל הדעות שלו מבלי לומר מילה.
כולם בשכונה ידעו שסשה לא יודע לכתוב ולקרוא.
לאחר שסיים סשה לקח את הבריסטול ותלה אותו מעל לקופה.
"להתראות." אמר סשה בחיוך.
"נדבר, אחי." אמר בני ויצא מהחנות עם מעטפת המשכורת האחרונה
שלו.
כשבני יצא גברת כהן נכנסה.
היא החליפה שלום קצר עם סשה והחלה לעבור בין המדפים.
לבסוף שבה עם מספר מוצרים שהניחה על הדלפק.
"יש מבצע, נכון? תשעה שימורי עגבניות בחמש שקל?" שאלה וסידרה
את שימורי העגבניות בשורה.
"יש מבצע, אבל ארבעה שימורים בחמש ולא תשעה." תיקן אותה סשה.
"אה. מצטערת, הכתב במודעה קצת לא ברור. חשבתי שהארבע זה תשע."
אמרה הגברת בחיוך מתנצל.
"זה בסדר גברת כהן! בשבילך זה תשעה בחמש!" אמר סשה וקרץ לה.
פניה של גברת כהן הרצינו וסשה החל לאסוף את השימורים לשקית.

בני קיבל את שיחת הטלפון שעד לפני שבועיים כל כך הלחיצה אותו
בחצות היום למחרת.
לאחר שישן במשך כל אותו היום, נותן לגב שלו להתרגל למנוחה, היה
בדרך לעוד שינה קצרה. הצלצול הקפיץ אותו.
"הלו?" ענה.
"יש לך את הכסף?" שאל אותו קול שחזר על אותה שאלה במשך כל אותה
שנה מסויטת עד שבני כבר התחיל לחשוב שאולי זאת בעצם הקלטה
חוזרת.
"כן, בטח, אין בעיות." אמר בני בחיוך שרק הוא והחרקים בדירת
החדר שלו ראו.
"יפה. טלפן מחר לטלפון הבא: 966..." התחיל הקול להקריא.
"חכה רגע." אמר בני ורץ לשולחן להביא משהו לכתוב עליו.
הוא חזר צולע מהיתקלות בכורסא והרים את שפופרת הטלפון.
הוא הרים עט כדורי משולחן הטלפון וענה "כן?"
"9665480. יתנו לך פרטים." אמר הקול וניתק.
בני כתב את המספר על כותרת העיתון והתיישב באנחה על הכורסא.
הוא עצם את עיניו בחיוך ומלמל לעצמו לפני שנרדם. "אתה רואה
חביבי, בסוף אתה תמיד מסתדר."
הוא טעה.

  למחרת קם בני חמש שעות מאוחר מהרגיל וניגש לטלפון.
הוא קרע את פיסת העיתון שעליה כתב את המספר וחייג.
"הלו?" ענה קול של גבר צעיר.
"זה... עדן. מתי אתה רוצה לקבל את הכסף?" שאל בני ותופף
באצבעותיו על השולחן בעוד שתיקה מעיקה השתררה מהקו השני.
"הלו?" שאל בני ונענה במהירות: "כן, כן, אני מבין. עדן, נכון?
מכיר את פארק האבן? מצוין. תוך כמה זמן תוכל להיות שם?"
"אני מניח... תוך עשר דקות." אמר בני.
"אז... בעוד עשר דקות." אמר הגבר הצעיר וניתק.
עדן ניתק גם הוא וגירד בראשו.
משהו נראה לו מוזר בכל העניין, אולי חוסר ההחלטיות אצל הגבר
ואולי פשוט אינטואיציה, אבל בני הרגיש שמשהו פה השתבש.
"תירגע, אתה פשוט לא מבין שכל העניין עומד להיגמר." אמר
לעצמו.
הוא עצמו לא שם לב לכך אבל בחודשיים האחרונים החל לדבר אל עצמו
יותר ויותר. בינתיים רק כשהיה לבד, אבל מי יודע מה היה הלחץ
עושה לו אחרי חודשיים נוספים.
בני קם והפך את הכורסא.
בתוך תחתית הכורסא היו מוחבאים שטרות מזומן, כל רכושו של בני
וכל חובותיו למסעון. כעת הוציא אותם בזהירות של אדם המטפל
בפצצה ושם אותם בתוך תיק נסיעות גדול ומרופט, הדבר הכי קרוב
למזוודה שהיה לו.
הוא שם עליו את התיק לאחר שבדק אינספור פעמים חורים בלתי נראים
בדופן התיק ויצא לסיים את העניין.

  בפארק האבן עמד אדם צעיר מאד ועצבני מאד ועישן סיגריה
זולה.
אדם זה היה ראובן בצלאל, בן עשרים ושתיים ומכור לסמים.
לראובן הייתה בעיה גדולה מאד שהייתה קשורה לתחביבו, בעיה
שהייתה דומה לבעיה של עדן בצורה אירונית.
למעשה ראובן, שבילה את כל ילדותו הקשה בקריאת סיפורי אירוניה,
היה צוחק לו היה שומע את שתי הבעיות בנסיבות אחרות ואצל אנשים
אחרים.
בצלאל היה חייב כסף כמעט לכל סוכן וסוחר סמים בעיר ומחוץ לה
וגם הוא היה דחוק במזומנים ולחוץ לשלם.
בשעה שאותו אדם מוזר התקשר אליו בקשר לכסף ישב ראובן והסניף
עוד מנה זולה של סם.
הוא אולי היה חייב כסף וסביר להניח שבכל פינת רחוב חיכה לו
מישהו שתפקידו היה לדאוג לשבור כמה שיותר דברים בגופו הצנום
אבל לא היה יכול לוותר על מנת השבוע.
כשעדן התקשר אליו כמעט ואמר שזו טעות במספר כי אחרי הכל הוא
היה באמצע שימוש והבנאדם נשמע חצי מטורף אבל לאחר שמוחו המסומם
קלט מה שמע בשפופרת הטלפון הוא הבין איזו הזדמנות עומדת
בפניו.
מיד כשסיים את שיחת הטלפון פרץ בצחוק ורץ לפארק האבן.
מרוב רווחה אפילו לא סיים את המנה.
כעת התחיל להתחרט על מה שעשה.
לא בגלל שדאג לעדן חס וחלילה, אלא משום שלא היה בטוח למה הוא
נכנס, ובצדק.
בכל אופן, הוא הניח שכבר מאוחר מדי - הוא ראה איש מבוגר נושא
תיק נסיעות מתקרב לעברו.
"תהיה רגוע." סינן בצלאל מבין שפתיו.
כן, כמו עדן, גם הוא דיבר אל עצמו.
בני הסתכל על הבחור הצנום שעמד מולו וכמעט שפרץ בצחוק.
השליח או מה שלא יהיה היה הדבר הכי רחוק שהצליח לדמיין מאנשיו
החסונים של אברהם מסעון, אבל הוא לא התכוון לדפוק את כל העסקה
בכך שיגיד את זה לבנאדם.
"עדן?" שאל הבחור כשזה הגיע אליו ובני כמעט יכל להישבע שהוא
שומע רעד בקול.
"כן. בוא נסיים עם זה. אתה של מסעון?" שאל בני.
"מה? אה, כן." אמר בצלאל ובני נלחם בעצמו שלא לחקור את האיש.
הוא ידע שאנשיו של מסעון שומרים בקנאיות על חשאיות גמורה
ובהרבה מקרים הם בכלל לא מה שהיית מנחש לו ראית אותם.
עדן כבר נתקל באדם רזה ונמוך שנשלח אליו פעם ע"י מסעון.
בגלל הזלזול שלו האיש שבר לו שתי אצבעות ובני הפסיד זמן עבודה
רב שהיה שווה לו כסף.
"הנה הכסף. ביי." אמר בני והלך משם.
בצלאל נשאר לעמוד במקומו מספר שניות. לבסוף זרק את הסיגריה על
האדמה והלך.
עדן היה כבר רחוב שלם מהגינה כשהחליט לחזור.
יכול להיות שהוא ידפוק הכל, אבל אינטואיציה ומזל היו הכלים הכי
חשובים באישיות שלו בדרך כלל ולמרות שהמזל אכזב אותו ובגדול
הוא החליט לסמוך על האינטואיציה ולעקוב אחרי הבחור הצנום.
"אני רק עוקב אחריו, אף אחד לא יראה." אמר לעצמו וכמה ראשים
הסתובבו להסתכל.
בהתחלה לא מצא את בצלאל אך לאחר כמה שניות פגשו עיניו החדות של
האחד את גבו הצנום של השני.
הוא הלך אחריו, מסתתר מדי פעם, למרות שלא היה שום סיכוי שיתגלה
- בצלאל היה תחת השפעת ההקלה והסמים והוא בקושי שם לב לאן הוא
עצמו הולך.
לבסוף ראה אותו נכנס לבניין ישן וחום.
הוא הוציא עט וכתב על ידו את כתובתו של האיש: המורדים ארבע.
היה זה עוד דבר מוזר - איך ייתכן שעקב כל כך בקלות אחרי איש של
מסעון ?
"מוזר מאד." אמר בני בקול ורץ אחרי בצלאל לבניין.
הוא שמע את הד צעדיו של הבחור ועלה אחריו בשקט.
לבסוף ראה מזווית עינו את בצלאל נכנס לדירתו.
בני גרד בראשו והוסיף עוד כתובת לידו: "דירה שש עשרה".

  שיחת הטלפון שקיבל באמצע הלילה כמעט והרגה אותו.
הטלפון צלצל ארבע פעמים לפני שבני ענה לו.
בקול עייף ענה: "הלו?"
"ישן, עדן?" ענה קול עבה וחביב לכאורה.
בני כמעט ושמט את הטלפון מידיו כשהמעגלים במוחו התעוררו וקלטו
של מי הקול - מסעון.
"לא." אמר בני וחש בזיעה מבצבצת על מצחו.
מסעון אף פעם לא התקשר אליו. תמיד היה זה אחד מאנשיו והוא לא
ידע האם הדבר טוב או רע, למרות שקיווה שלא לדבר יותר עם אברהם
מסעון או עם אנשיו.
"תגיד לי, בני, מה זה היה התרגיל שעשית לי?" שאל מסעון.
"למה אתה מתכוון?" שאל בתשובה וחששות צורבים החלו לבעור
בבטנו.
"הכסף. אמרת שיש לך אותו, אבל אף אחד מהאנשים שלי לא קיבל
אותו." אמר מסעון.
"זה לא נכון..." התחיל עדן לומר ואז הבין: "שיט! עבדו עלי!"
"מה זאת אומרת?" שאל מסעון.
"אדון מסעון, אני נשבע לך שהיה לי הכסף. איזה אחד, מתחזה..."
אמר בני והחל לבכות.
"תפסיק לבכות ותענה לי: איפה הכסף?" אמר מסעון וקולו האמיתי
התגלה, קול מאיים ומשתיק.
"אצלו... יש לי את הכתובת." אמר בני ומחה את דמעותיו.
"אני אגיד לך מה אני אעשה." אמר מסעון, "אתה תיתן לי את הכתובת
ואני אשלח שני אנשים לשם. אם אתה לא עובד עליי אז תאמין לי שהם
יוציאו ממנו את הכסף, אבל אם תוך יומיים אין לי את כל הכסף
ביד, ממנו או ממך, אתה מת. מה הכתובת ?"
אולי בגלל האור המעומעם בביתו של עדן, אולי בגלל שרק התעורר,
אולי בגלל הכתב המוזר שלו ואולי בגלל שהדיו פשוט נמרחה לו על
היד, הסיבה לא משנה. מה שאמר לבסוף היה: "המורדים תשע."

  מוחמד אבו ג'נאן היה אחד הטובים שבאנשי אגודת "ליקוי ירח".
האגודה הפלשתינאית רק לאחרונה לבשה אופי יותר לוחמני, שכן עד
אז שיא הקיצוניות שלה היה בהרצאות והטפות חריפות כנגד ישראל
בכל העולם. רק בשנה האחרונה, לאחר שראש חדש הגיע לאגודה, אפיה
השתנה.
אלו שידעו על האגודה לא תלו בה תקוות רבות: חמישה ניסיונות
פיגוע שהסתיימו בהרוג אחד שהיה בכל פעם המחבל ומבצעים כושלים
כנגד הצבא הישראלי.
בסך הכל האגודה הייתה נעלמת בוודאי תוך פחות משנה אם לא היו
ננקטים צעדים קיצוניים, וצעדים קיצוניים היו בדיוק הדבר שאבו
ג'נאן אהב.
התוכנית הייתה להתנקש בחייו של ראש הממשלה, בתקווה ליצור
מהומות כמו שלא היו אף פעם אבל בעיקרון כדי להביא לתודעת
הציבור את עובדת קיומם של "ליקוי ירח".
אבו ג'נאן נבחר משום חזותו האירופאית יחסית ונשכרה לו דירה
מספר שש עשרה ברחוב המורדים תשע עד לאירוע בו תוכננה להיות
ההתנקשות.
המתנקש היה עסוק בניקוי רובה הצלפים שלו כאשר נשמעו דפיקות
חזקות בדלת.
הוא מיהר להחביא את הרובה מתחת למיטתו וניגש אל הדלת, אוסף
בדרך אקדח קטן מהשידה.
הוא הסתכל מבעד לעינית וראה שני גברים מגודלים עומדים לפני
דלתו.
"תפתח את הדלת." אמר אחד מהם.
היו אלה אנשיו של מסעון, אך אבו ג'נאן היה כבר משוכנע שאלו שני
אנשי שב"כ שעלו על עקבותיו.
הוא אחז באקדח בחוזקה וצעק: "לכו מכאן!"
הוא יהרוג אותם ויתאבד אם יכנסו בכוח, חשב לעצמו.
שני אנשיו של מסעון, מולי וויקטור, הביטו זה בזה ובעטו בדלת.
דלת העץ הישנה התפרקה כמו הייתה עשויה קרטון ועפה היישר אל אבו
ג'נאן.
המתנקש המופתע הפיל את נשקו ולפני שקלט מה קורה היה אחוז בידיו
החסונות של מולי.
"איפה הכסף?" שאל ויקטור.
"איזה כסף?" המתנקש ענה וחטף אגרוף לפניו.
טבעת הזהב של ויקטור חתכה חתך ארוך ומכוער לאורך פניו של אבו
ג'נאן.
הוא התקפל ובבת אחת תקע מרפק לצלעותיו של מולי.
המרפק בקושי דגדג אותו אך מההפתעה הרפה מעט את אחיזתו במתנקש.
זה כל מה שאבו ג'נאן היה צריך.
בתנועה מיומנת הוא הוציא סכין ממכנסיו וניסה לדקור את מולי.
ויקטור הוציא גם הוא בתנועה מיומנת את אקדחו וירה בראשו של אבו
ג'נאן.
מולי נאנח וניער מעליו דם ורסיסי עצם. "תודה, הרסת חליפה של
אלפיים דולר."

  שיחת הטלפון הלילית ממסעון התרחשה ביום שני וביום שלישי
קיבל בני עדן הלחוץ את שיחת הטלפון השנייה.
עד אז דיבר אל עצמו ללא הפסקה כאשר רוב הזמן הוא שאל את עצמו
שאלות וענה עליהן:
-"למה זה מגיע לי?"
-"הכל יסתדר."
-"אני עומד למות! איך הכל יסתדר?"
-"תירגע."
כשהתקבלה שיחת הטלפון מאחד מאנשיו של מסעון כבר היה בני קרוב
לאי שפיות.
"ה...הלו?" שאל עדן.
"יש לך עד מחר להשיג את הכסף." אמר הקול וניתק.
בני עמד קפוא עם השפופרת בידו מספר שניות ואז צרח.
הוא הרים את הטלפון והטיח אותו בקיר.
הוא החל לבעוט בכל דבר שעמד בדירת החדר שלו וכשסיים התיישב
במרכז המהומה כשראשו בידיו וחשב.
הוא נזכר שהעתיק את הכתובת של הבחור הרמאי על פתק.
הוא הוציא אותו מכיס מכנסי הג'ינס המזוהמים שלו וחייך חיוך
מטורף.
"הגיע הזמן לקחת עניינים לידיים." אמר לחדר הריק וצחק צחוק
שהרעיד לרגע את השכן הזקן בדירה הסמוכה.

  את האקדח בני לא התקשה להשיג.
הוא הלך למיכאל, אחד מחברי הילדות שלו, שלמרות שכסף לא היה לו
בכמויות, תמיד היה לו אקדח גנוב למכירה.
בהתחלה חשש לתת לבני את האקדח משום שראה את הטירוף בעיניו, אך
לאחר שבני שם בידו חמש מאות שקלים שהיו אמורים להספיק לאוכל
לשבועיים, שכח את פניו של האיש ונתן לו את האקדח.
"תיזהר, טוב?" אמר מיכאל.
"טוב, שכולם יזהרו." אמר בני בחיוך והלך משם בהליכה מהירה.
אולי לא היה צריך לבזבז כל כך הרבה כסף כשכל שקל חשוב לשמירה
על חייו, אבל חוץ מהטירוף בני האמין שעד סוף היום כל הכסף יהיה
בידו.
הוא החביא היטב את האקדח והלך לרחוב המורדים.
למרות שבשיחתו עם מסעון הוא מסר את הכתובת המורדים תשע,
כשהעתיק אותה מידו לפתק היא נראתה יותר כמו ארבע, כך שבניגוד
למולי וויקטור הוא הגיע למקום הנכון.
בניגוד אליהם הוא גם לא דפק בדלת אלא ישר פרץ אותה.
ראובן בצלאל היה באמצע הזרקה כשהדלת נעלמה ואדם שהיה זכור לו
באופן מטושטש ממקום כלשהו כיוון לראשו אקדח.
בהתחלה חשב שזו רק השפעה של הסם והוא ניער את ראשו.
"איפה הכסף?" שאל בני.
ראובן הסתכל בבני בעיניים מצועפות ופרץ בצחוק.
עדן הצטרף לצחוקו ושניהם צחקו ביחד, האחד צחוק מסומם והשני
צחוק מטורף, עד שבני הזדקף וירה בראובן.
לאחר מכן הוא ישב ליד הגופה והחזיק את ראשו בין ידיו, כמו שעשה
בביתו.
הוא ידע שלא היה היגיון להרוג את בצלאל לפני שזה גילה לו איפה
הכסף, אבל הוא כבר מזמן חדל מלהתנהג בהיגיון.
לאחר מספר דקות קם והחל להפוך את דירתו של בצלאל.
הוא חיפש במשך מספר שעות כשהוא שובר והורס כמעט כל דבר שניקרה
בדרכו, אך הוא לא מצא את הכסף.
לבסוף צעק בזעם ויצא מהדירה.
גם כאן היה מצב שראובן בצלאל היה צוחק ממנו, לו היה חי, כי את
הכסף הוא החביא באותו מקום שבני החביא את כספו ימים מספר קודם
לכן, בתחתית הספה עליה ישב ומת.

  כעת פעל בני מתוך ייאוש.
הוא רץ לתוך סניף בנק הפועלים ברחוב הנחושת וירה מספר פעמים
באוויר.
השומר שמע את היריות ואיבד את הכרתו ומספר האנשים המצומצם שהיה
באותה שעה בבנק נשכב על הרצפה, אבל כל אחד מפקידי הבנק כבר לחץ
על כפתור האזעקה השקטה שקרא למשטרה.
"תני לי את כל הכסף." אמר לאחת הפקידות.
הוא לקח שקית מאחד הלקוחות והחל למלא אותה בכסף.
באותו היום קופת הבנק הייתה מלאה וסכום הכסף שבני אסף היה גדול
בכמה אלפים מהסכום שהיה חייב.
לפתע שמע בני מרחוק צופרי משטרה.
"למה קראת למשטרה?" צעק על הפקידה.
אחד הפקידים היותר בכירים הסתכל עליו.
"אל תסתכל עליי!" צעק בני וירה בו.
כעת היה בני מטורף לגמרי וחסר היגיון ומחשבה.
הוא רץ החוצה והחל לברוח.
חצי דקה אחר כך הגיעו ניידות המשטרה.
בריצתו של בני משהו הפריע לו - הייתה זו שקית הכסף.
מבלי לחשוב פעמיים זרק אותה והגביר את מהירות ריצתו.
למעשה, בכל הנוגע לפריצה לבנק הייתה לבני כל טיפת מזל אפשרית:
מערכת מצלמות הוידיאו לא פעלה באותו יום והמשטרה הייתה עולה על
עקבותיו מעדויות הלקוחות והפקידים רק יומיים מאוחר יותר, ביום
חמישי

  אליהו יעקב היה אחד הפקידים הבכירים בסניף בנק הפועלים
ברחוב הנחושת וכולם צפו לו עתיד מזהיר בבנק.
גם אליהו צפה לעצמו עתיד מזהיר ולמעשה כבר אז קיבל בכל חודש
בונוסים שמנים למשכורת.
העובדה שאף אחד מלבדו לא ידע עליהם הייתה שולית מבחינתו.
אליהו, למרות שבא מאחת המשפחות העשירות בעיר, גנב מהיום בו
הגיע לבנק.
הוא לא היה זקוק לכסף, הוא פשוט נהנה מעצם הגניבה, ואם לא היה
נהרג באותו אירוע חסר היגיון על ידי בני עדן היה נעשה מנהל
סניף הבנק לאחר עשר שנים של מעילה.

  כשהגיע הביתה מתנשף הבין בני הכל: הוא זרק ברחוב שקית מלאה
במזומנים שהיו מצילים את חייו.
בני איבד את ההכרה.

  מוריס לידמן ישן בין פחי האשפה בסמטת הניירות כשבני רץ לידו
בבריחתו מהמשטרה.
לידמן היה מכור גם כן למשהו לא פחות קטלני מההתמכרויות של בני
עדן וראובן בצלאל - לידמן היה מכור לאלכוהול.
הריצה של האיש המטורף העירה אותו משנת שיכורים והוא קם מתנדנד
מרצפת הרחוב.
הוא קיבל סחרחורת והתעלף בדיוק על שקית המזומנים שהפיל בני.
כשהתעורר, חמש שעות מאוחר יותר, קלט על מה הוא ישן. "זה נס."
מלמל לעצמו.
באותו יום עשה לידמן מה שלא הצליח לעשות במשך ארבעים ושש שנה -
נגמל מאלכוהול.
למעשה, אותו זקן בטלן ושיכור שרבים מהנערים שעברו בסמטה היו
בועטים בו בעודו ישן הפך לאחד מהמשקיעים הידועים והמצליחים
בבורסה.

במשך כל יום שלישי בני ישן.
כשהגיע יום רביעי התעורר כשמים קרים נשפכו על ראשו.
הוא שכב בתוך ערמה של עיתונים ישנים כששלולית קיא מסביב
לראשו.
הוא הרים את ראשו וראה שישה אנשים עומדים לפניו.
כעבור מספר שניות מוחו התבהר עד כמה שיכל והוא ראה שניים -
ויקטור ומולי - ושניהם כיוונו אקדחים לראשו.
"יש לך את הכסף?" שאל ויקטור.
"כסף? לא." אמר בני מבלי לחשוב, עובדה מצערת כי לא ניתנה לו
עוד לעולם האפשרות לחשוב: ארבעה כדורים פילחו את גופו, שניים
מכל אקדח.
ויקטור ומולי עברו על הדירה אבל לא מצאו שום כסף - הכסף שחיפשו
היה בתחתית הכורסא בביתו של בצלאל או בידו של לידמן, שאכל
באותה העת את הארוחה השביעית שלו לאותו היום.
לבסוף, כשפנו ללכת ויקטור שם לב לפיסת עיתון ליד גופתו של
בני.
הוא הרים אותה ושאל: "זה לא מספר הטלפון שלך?"
מולי לקח את פיסת הנייר מידיו והסתכל במספר שהיה רשום עליה.
"כמעט. אבל כאן המספר הוא עם ארבע ושלי עם תשע."
הוא זרק את הנייר שהסתחרר מספר פעמים באוויר ונחת על פניו של
עדן.
"סיימנו כאן?" שאל ויקטור.
"סיימנו."