תמיד רציתי שתרפא את הכאב הזה שבי ואז כשבאת אז חשבתי שבאמת
מצאתי תרופה,
אבל יש בעיות שכל משכחי הכאבים שבעולם לא יצליחו לרפא...
הם רק יגרמו לראש שלי להסתובב עוד יותר ואני אהיה מוקפת בענן
של צמר גפן מתוק,
ושומדבר שתעשה לא יפתור את שורש הבעיה.
אז עכשיו כואב לך ואני לא יודעת מה לעשות כי אני יודעת שאני לא
יכולה לרפא אותך.
ביחד אנחנו סתם שני עננים שלא מחוברים לקרקע בשום שורש. אז
אנחנו משכחי כאבים האחד לשני, אבל רק משכחים, לא פותרים.
אני מצטערת, כל כך מצטערת. קודם כל מצטערת שזה המצב ושהכאבתי,
אפילו אם רק קצת, ושנית- על כל הזמן הזה שכל כך כאב לי, אתה לא
יודע עד כמה...
כן, הכאבת לי נורא, יותר מדי זמן... וחשבתי שביחד אנחנו תרופת
פלאים ואז בסוף לא פתרתי כלום.
סתם החלפתי את הכאב בעננים וחלומות נכזבים. זה כמו סמי הרגעה,
רק שבסוף ההשפעה חולפת ואתה מבין שאתה תלוי ושזה רק צורך מסוים
להרגיש שהפגת כאב, זה לא רצון אמיתי.
וכשמשהו הופך להיות רק הרגל ושום דבר מעבר, חסר שורשים, חסר
פתרון- חייבים להגמל.
אז עכשיו אני אולי ב"קריז" שלי, אבל אני יודעת שאני עושה את
הדבר הנכון.
כואב לי עכשיו, זה קשה להגמל, אתה יודע...
אף פעם אי אפשר להיות בטוח במיליון אחוז מה היה קורה אם היית
נשאר במשחק המסוכן הזה.
אני לא יודעת עד כמה כואב לך אבל גם אם כואב לך קצת- כואב גם
לי, כי הכאב שלך הוא חלק משלי...
אם רק יכלתי להגיד לך שכמה ששיכחנו, והכאבנו, וניסינו לרפא,
ושוב הכאבנו- אין טעם לנסות.
אנחנו מחלה שאין לה תרופה.