היא לגמה קלות מכוס קפה הפוך וישבה על הפסנתר לנגן איזה פרלוד
ישן שפעם עבדה עליו קשה.
כבר הגיעה שעת בין ערביים והדמדומים של הסתיו האירו את חלונה
בטפטופים של כתום ואדום.
זו הייתה השעה האהובה עליה ביום.
מאז עזבה את בית היתומים, היא ניסתה להוכיח לעולם שתוכל להקים
לעצמה חיים חדשים ומבוססים, שתהיה עצמאית לגמרי.
היא עשתה את זה כל כך טוב. הרבה יותר טוב משכולם ציפו- סיימה
תואר שני במשפטים, קנתה בית בפרבר נחשק, החלה לעבוד כעורכת דין
וזכתה להערכה רבה.
היא עשתה הכל כדי לשמור על החיים האלה.
כדי להחזיק בהם ברסן חזק היא קבעה לעצמה סדר יום קבוע, שלא
הייתה מפרה.
עברו שנתיים וזה החל להשתלט עליה. היא פוטרה מהעבודה ונשארה
חסרת מוטיבציה.
את חוסר הבטחון שלה והרצון שלה לאהבה היא השקיעה בסדר היום
השוקק שכלל, בין היתר- כביסות, קרצוף הבית, נקיון הכלים ושאיבת
אבק מכל פינה.
"חייבים לעבוד, חייבים לעבוד במרץ בשביל להצליח", הייתה אומרת.

מרוב ששקעה בעבודותיה, בקושי יצאה מהבית.
רק אחת לכמה ימים יצאה לקניות. מרוב שנהגה להשאר בבית כבר שכחה
מהעולם שבחוץ, וכשהייתה כבר יוצאת ממנו הייתה מזדרזת לחזור,
ממחשבה של בזבוז זמן נוראי אבל גם מפחד שהחל להאגר אצלה.
היא החלה לאט לאט להתפורר בין הקירות של ביתה, שוכחת מהחיים
האמיתיים, או אולי פשוט לא מכירה- הרי אף פעם לא היו לה.
יום אחד, באי חשק ובתסכול מוחלט- היא נזכרה ששכחה לקנות חלב
לשעת הקפה-פסנתר האהובה עליה.
היא אספה מעט חפצים, התלבשה ברשלנות ויצאה לצרכנייה הקרובה.
פלסה לעצמה דרך, נזהרה לא להתקל באנשים, אספה את קרטון החלב
ויצאה בחפזון מהמבנה.
תוך כדי שהיא הולכת ברחוב, נפרם שרוך הענליים שקשרה בחוסר
תשומת לב.
היא פנתה לפנות לרחוב צדדי, דרכה על השרוך הפרום ומעדה, כשהחלב
נשמט מידיה.
הכל השפריץ לכל עבר וכמה שניות לא הצליחה לראות דבר. כשפקחה את
עיניה הוא עמד מולה.
כבר אז שראתה אותו רוכן מעליה, שואל לשלומה, עוזר לה להתייצב
וקונה לה חלב- ידעה שהוא האיש לו חיכתה.
והיא צדקה- הוא כל כך אהב אותה. רק בעיניים יכלו לראות זאת, רק
בהבעה הקלה ביותר של פניו. כל כך אהב אותה...
אהב אותה על המורכבות שבה, על ההומור העקום שלה, על חוסר
ההסתדרות בעולם שבחוץ.
וזה מה שהיא הייתה צריכה כדי לחזור לחיות. פשוט מאד- מישהו
שיאהב אותה, כמו שהיא, עד כדי כך שתקבל בטחון בעצמה, שאיננו בא
ממקום של קבעון תלותי.
הוא פרק לה את סדר היום הכפייתי, לקח אותה לבתי קפה, לבתי
קולנוע, ישב איתה על שפת הים, נסע איתה לטייל ולראות את הארץ.
הוא נתן לה את כל האהבה שאף פעם לא הייתה לה. והיא מצדה למדה
לחיות, התאהבה באמת, נקשרה אליו יותר מאל כל דבר אחר...
וכמו שהחיים מאירים לנו פנים, ככה הם בוגדים בנו.
והחיים בגדו בה, אולי יותר משהוא בגד בה שמצאה אותו מוטל ללא
רוח חיים. המצב הבריאותי שלו נעשה לא יציב זמן קצר לפני המקרה.
אחר כך היא שכחה הכל, ואת חוסר הבטחון השקיעה שוב בעבודות
הבית, רק שעכשיו עשתה זאת כפליים- פעמיים כביסה, פעמיים קרצוף,
פעמיים אבק...
את הקניות עשתה בטלפון- כי מה הטעם לבזבז זמן על הליכה בחוץ?
את שעת הקפה-פסנתר אפילו לא לקחה בחשבון להשאיר. עכשיו נשאר רק
סדר.
סדר מופתי. סדר שבין חיים למוות. ועכשיו? עכשיו מי ימצא אותה?
היא כבר נרקבה בין ארבעה קירות, אין לה מגע עם העולם שבחוץ.
זו רק היא והרומנים עם השואב אבק וחומרי הניקוי.
"חייבים לעבוד, חייבים לעבוד במרץ בשביל להצליח", הייתה אומרת.