"שרה, אשת אברהם, שרה אמו של יצחק, שרה..." זימרה הרוח והאישה
הקשישה, הכבדה ולבושת השחורים התנועעה יחד איתה.
"אני שרה, אשתו של אברהם והייתי אמו של יצחק..." היא נשנקה,
בלעה את רוקה והמשיכה:"התאהבתי בו, כאשר הייתי נערה צעירה והוא
עלם גבוה, חזק, בעל עיניים חולמות. הלכתי אחריו לארץ כנען
והשתדלתי לאהוב את הדת שיצר. נשארתי אתו למרות המלחמות, הרעב,
הקנאה והנשים האחרות."
היא הרימה את ידיה, נגבה את עינייה הדומעות והוסיפה:
"אני הגבירה. יש לי אוהל מפואר, תכשיטי זהב, עבדים ושפחות.
אברהם שואל לעצתי ועושה כדברי, ואני חושבת, שהוא אוהב אותי.
אבל אני???כיצד לא ראיתי את הצד האחר שלו? תמיד חשבתי, שיש
משהו קשה, חסר רחמים וחסר גבולות בדת שיצר, אבל אחרי שיצחק
נולד, ראיתי בה רק את הטוב והמיטיב והתעלמתי מכל השאר. עכשיו
אני יודעת שצדקתי."
היא השתתקה ואחר-כך המשיכה בלחש:"הוא לא ספר לי על המעשה, שהוא
עומד לעשות. אחד הנערים הוא, שבא בריצה וזעק, שאברהם עקד את
בנו והרים את המאכלת לשחטו. האם חשש מתגובתי ואולי בסתר לבו
ידע, שאהבתו לבנו עולה על אמונתו באל? ואולי...אולי...אולי
המעשה לא נעשה? אבל לא...לא יתכן...לא...לא...
היא הליטה את פניה בגלימה שעליה:"כיצד אוכל להמשיך לאהוב את
הגבר, ששחט את בני? כיצד אוכל לחיות בלי יצחק?"
שמלתה התנועעה עם זימרת הרוח:"שרה, אשת אברהם, שרה אמו של
יצחק, שרה..."