"אני רוצה אותך. אתה מבין? אני רוצה שתסתכל עליי, שתאהב אותי,
שתגיד שאני האישה של חייך, טוב?" אני שואלת את התמונה של דני
שמחייך אליי מצג מסך המחשב שלי. כמה מגוחך לראות אישה מדברת
למסך מחשב... לא יכולה לשלוט בזה יותר.
את דני אני מכירה המון שנים. ככה משלום שלום, הוא היה חבר טוב
של אקס שלי (המכונה פיצי לצורך העניין), ומדי פעם נפגשנו
במסגרת החבורה.
אני ופיצי לא ביחד כבר שבע שנים (!), ומאז יצא לי לראות את
דני מדי פעם. הוא מנגן בלהקה שאני די מחבבת, ומכיוון שחיי
המקצועיים וגם הפרטיים סובבים בביצת המוזיקה, הרי אי אפשר שלא
ניפגש.
בכל מפגש שכזה תמיד הייתה נשיקה חברית.
"היי מותק, מה שלומך?" היה מחייך אליי חיוך קסום וילדותי
משהו.
"הכל נפלא", הייתי מחייכת בחזרה, "נדבר, אה?"
הייתי מפטירה לעברו תוך הליכה משם. תמיד כיף לפגוש אותו אך
מעולם לא היה מפגש יזום. תמיד על הדרך, ככה במקרה.
עד יום חמישי שלפני חודש.
"הערב, הופעה שלנו בלימה לימה בעשר. אשמח לרשום אותך בכניסה
אם בא לך". זה היה תוכן הסמס שקיבלתי (בטח אני ועוד חצי תל
אביב) בצהרי יום חמישי.
ואני, בחורה מנומסת שכמותי, עונה: "היי דני, תודה על ההזמנה.
לא אוכל להגיע אבל אם יבוא לך, תתקשר אחרי ההופעה ואולי ניפגש
לדרינק".
זה מה שעניתי מתוך נימוס ובאמת שבלי שום ציפייה שיתקשר בכלל.
הערב הגיע, אני מתקלחת, מתאפרת, נדחקת לשמלה קטנה במיוחד
ויוצאת עם חברה לשתות קצת.
טוב, קצת זו מילה לא מדויקת במקרה הזה. ישבנו כמו שתי בהמות
טיבטיות, שתינו כמו שני פועלים זרים בקיוסק בתחנה המרכזית
בסוף יום עבודה, ושילמנו הרבה יותר ממה שתכננו.
היה כיף גדול, צחקנו, פגשנו המון חברים, והתחלנו את הסופ"ש
בצורה ראויה. לא חשבתי אפילו לשנייה על דני.
"יאללה אחותי, אני שפוכה, בואי הביתה", התנדנדתי על איריס
באלגנטיות.
"בואי מותק, נזוז", איריס המותק לוקחת לי את היד וגוררת אותי
לכיוון האוטו.
הגענו הביתה. "ביי אהובה, לילה טוב", אני אומרת וכבר מחוץ
לאוטו.
"תשני טוב מאמי, אוהבת", איריס עונה לי ולא מתארת לעצמה שכל
קשר בין שינה לבין מה שעתיד להתרחש בקרוב מקרי לחלוטין.
התפשטתי, נכנסתי למקלחת כדי להוריד את ריח האברקסס ממני, והנה
אני במיטה. איזה כיף להיות שיכורה במיטה הנקייה. במזגן, אני
נהנית לי ונרדמת.
צפצוף מרגיז מעיר אותי! "אני בדרך הביתה, רוצה שאני אקפוץ
אלייך?"
דני. סמס. בשעה שתיים וחצי בלילה! אני מתיישבת ומנסה להתעורר
מהשינה ומהשכרות. "יאללה, בוא", אני עונה ומפתיעה את עצמי
בספונטאניות.
"אני בדרך. אצלך בעוד רבע שעה."
ואני מתחילה להילחץ. קדימה, מהר, לשטוף פנים, לצחצח שיניים,
להתאפר, ומה ללבוש? אני נשארת בפיג'מה. למה מי הוא בכלל? אני
מנסה לחזור לפרופורציות.
"היי, מה המצב?" הוא שואל ונכנס   לחדר.
"הכל יופי, איך הייתה ההופעה?"
אני שואלת ומנסה להבין מה בעצם דני עושה אצלי בבית באמצע
הלילה.
"היה גדול! מה שותים?" דני שואל, ומתיישב, חולץ נעליים
ומחייך.
"וודקה כמובן", אני עונה כאילו לא שתיתי מספיק להערב. מוזגת
לנו.
"אני גמור, אני יכול לשכב על המיטה?" חמוד. לפחות שואל, אני
אומרת לעצמי.
"בטח מותק, תרגיש חופשי", והוא באמת הרגיש חופשי. נשכב על
המיטה, מתרווח.
"בא לי להתמסטל איתך", הוא פתאום אומר.
"בוא נלך על זה", אני עונה ומוציאה את שארית הקוק שנותרה לי
ומסדרת שורות במקצועיות חשודה.
ואנחנו מסניפים. ושותים. ושוב מסניפים ושותים עוד קצת. עכשיו
שנינו מרוחים על המיטה, מחוקים אבל מרגישים הכי נפלא שאפשר.
"בוא נראה סרט", אני מציעה.
"יאללה, בכיף". אני שמה סרט, ושנינו נכנסים מתחת לפוך.
רבע שעה. רבע שעה הצלחנו להתרכז בסרט.
ואז, במקרה, נגעה היד שלו בגב שלי. ובמקרה היא מטיילת עליי
עכשיו, מציירת תמונות אבסטרקטיות   ועושה לי טוב.
"ממממ... נעים", אני מתהפכת חצי עליו ומתמכרת לתחושה.
לא יכולתי לעצור עצמי מלנשק אותו בעדינות. בהתחלה בצוואר, אחר
כך בחזה, בבטן, והוא נמס מכל נשיקה. הוא גונח בקול שמחרמן
אותי ורק מדליק אותי לגעת בו עוד ועוד.
אנחנו שוכבים צמודים, זזים באותו הקצב בדיוק, עיניים עצומות,
רק מגע וסוטול, ולוקחים אותנו חסרי שליטה למקומות מענגים.
"כל כך כיף לי איתך, לא מאמין שזה סוף סוף קורה", דני המתוק
נאנח שאני מלקקת אותו.
"נכון, זה באמת הכי טוב שיש", אני עונה ומופתעת שוב שזה באמת
דני זה שמהנה אותי כל כך.
"שנייה, הפסקת סיגריה", אני מתנתקת ממנו כדי שיהיה לאן לחזור
בעוד שלוש דקות.
אני מסתכלת עליו. דני. דני??? דני!!!
"ומה פיצי היה אומר על זה?" אני שואלת בחוסר טקט ומרגישה איך
כיביתי אותו בשנייה.
"אוי, פיצי", הוא מתיישב ומתרחק ממני.
"זה לא לעניין. אתם הייתם חברים שנה, גרתם ביחד, והוא בכלל
החבר הכי טוב שלי", דני מתחיל להתחרט ואני מתחילה להשתגע.
"אבל... זה היה לפני שבע שנים!" אני מנסה להחזיר לי את הצעצוע
המדהים הזה.
"וחוץ מזה, יש לו חברה שהוא מאוד אוהב, והם חיים ביחד, ואני
בטוחה שאין מצב שזה מזיז לו!" כמעט התחננתי וניסיתי להתקרב.
"יוקו, אני הכי רוצה אותך בעולם, אבל אני חייב לדבר עם פיצי
לפני שקורה בינינו משהו."
צדיק. ממש חסיד אומות העולם! זה הזמן להיזכר שאתה החבר הכי
טוב בעולם? זה הזמן לזיין לי את הצורה, לסיים את מה שהתחלנו
ואז להתחיל שוב! מה זה הסצנות קורעות הלב האלה בשעה חמש בבוקר
כשסף החרמנות שלי זהה לשל חייל צנחנים שלא ראה בית חודש?
"אז מה אתה מציע?" אני שואלת ומנסה להראות מפתה במיוחד, ומה
שבטח יצא לי זו הבעה של פוסטמה.
"אני אומר, בואי נמשיך לראות את הסרט, ומחר אני אדבר עם פיצי
ונראה מה הוא יגיד."
"סבבה", אני עונה ומנסה להראות מרוצה. "סרט, אז סרט", והנה
אני לוחצת PLAY בשלט.
"לך קיבינימאט", אני מדברת עם עצמי בראש, כל כך בא לי אותך
עכשיו...
ואז בוקר, ואז נגמר הקוק, אפילו טיפת וודקה אין, ושנינו
גמורים.
"אני זז בייבי", הוא מנסה לעמוד ישר.
"טוב מותק", אני עונה והמומה לגלות שמי שהטריף אותי זה באמת
דני! אשכרה, דני. מי היה מאמין.
דני הלך, אני נרדמתי, לא לפני שחשבתי עליו והרחתי את הריח שלו
מהכרית שלי.
הבוקר הגיע וגם חלף לו, גם את הצהריים פספסתי בשינה. טוב, אני
מודה, קמתי בעשר בערב.
דני התקשר, לא לפני ששלחתי לו סמס לוודא שהוא חי.
"שומעת, אני גמור, אני הפוך, אני הולך לישון", דני מבשר לי
בקול ישנוני.
"אני הרגע קמתי אבל גם אני חוזרת לישון", אמרתי.
"אגב, היה הכי כיף בעולם איתך אתמול", אמר את מה שרציתי
לשמוע.
"ודיברתי עם פיצי, הוא אמר שזה סבבה מבחינתו, ושיהיה לנו
בכיף."
שמחתי כל כך! וגם קצת נעלבתי... מה זה?!   לאקס שלי לא מזיז
שאני מזדיינת עם החבר הכי טוב שלו??? איזה חרא הוא! בעצם, אני
החרא שבכלל רוצה להזדיין עם החבר שלו. בעצם למי אכפת? העיקר
שסוף סוף נוכל לבלות איזה ערב כמו שצריך!
"טוב, מותק, אז נדבר מחר או מחרתיים, טוב?" שאל.
"בכיף דני. מתי שבא לך דבר איתי. ביי". ניתקנו.
נרדמתי עם חיוך וציפייה למשהו אדיר שיקרה בקרוב. יום ראשון
הגיע, שבוע חדש, הסוטול עזב לי את הגוף תודה לאל, ואני כמעט
ולא חושבת על דני. אולי טיפה. אולי רק כשאני שומעת שיר של
הלהקה שלו. שאני ערכתי. במקרה!
"את בבית?" סמס מדני באחת בלילה. נו באמת! איפה אני כבר יכולה
להיות? בקורס מ"כיות במחנה שמונים???
"כן, אתה בא?" אני מסווה את ההתרגשות.
"אני בדרך", הודיע חגיגית, ואני בוחרת את הבייבי דול הכי שחור
והכי שקוף שמצאתי.
אלוהים, כמה חרמנות יכול גוף אחד להכיל, חשבתי לעצמי כשהרגשתי
את הבערה משתוללת בתוכי.
"היי, איזה יפה את היום", דני אומר את הדבר הנכון כדי לגרום
לי להרגיש טוב.
"תודה מותק", אני עונה ונושקת בעדינות ללחיו, מנסה לספוג עוד
קצת מהריח הנעים שלו.
"הבאתי סרט", הוא מחייך ומתיישב על המיטה. הוא מסתכל לי ישר
לתוך העיניים. גם אני לו.
משהו תקוע. "תגידי כבר משהו", אני צועקת על עצמי בתוך הראש.
"לא משנה מה, העיקר שתדברו", אני מדרבנת אותי ורק נלחצת יותר.
זה לא קורה. זה פשוט לא שם. אני מתחרפנת!
"בוא נראה את הסרט", אני פותרת אותנו מהמצב התקוע.
"יאללה", שמח דני להיחלץ מהמבוכה. אנחנו מתיישבים על המיטה,
מתחילים לראות סרט.
זה הסרט הכי משעמם שראיתי בחיים שלי, אני חושבת לעצמי.
גם דני מביט לכיוון הטלוויזיה אבל לא נראה לי שבאמת מרוכז
בסרט. אני מסתובבת ומסתכלת עליו. דני.
אני מכירה אותו כל כך הרבה שנים, בחיים לא רציתי אותו, בחיים
לא נמשכתי אליו או התעניינתי בו, אז מה פתאום זה חשוב לי כל
כך שהוא ירצה בי?
לא מבינה את זה. פתאום הוא כל כך יפה בעיניי, פתאום אני רוצה
אותו.
הוא מסתובב אליי ומחייך. אני מחייכת בחזרה. הוא נשכב על הצד,
מתקרב אליי, אני נשכבת לידו ומחכה. למה? לא יודעת!
"אז מה? שמעת קצת חומרים חדשים שלנו?" הוא שואל.
"האמת שכן, וממש אהבתי", אני עונה בכנות.
"וואלה, יש לי פה משהו להשמיע לך, רוצה?"
"בכיף", אני שמחה שהתחלנו לתקשר.
הוא קם, ניגש למערכת ומכניס דיסק למערכת. אנחנו שוכבים במיטה,
אחד ליד השנייה, קרובים, לא נוגעים, מקשיבים למוסיקה.
פתאום, בבת אחת, הכל השתחרר. אני מרגישה הכי נוח. חיוך של
רוגע מתפשט על הפרצוף שלי, ואני מקשיבה לנשימות של דני שקרוב
עכשיו יותר מתמיד.
הוא מלטף לי את השיער בעדינות, ולי לא נחוץ כלום יותר מזה
כרגע. אני קמה למזוג לנו וודקה, וכשאני חוזרת למיטה, דני ישוב
ומכורבל בפוך.
"קח", אני מגישה לו כוס ומתיישבת, קרוב אליו. אנחנו שותים,
מקשקשים על מוזיקה, הוא נורא מתעניין באיך הדברים עובדים
בערוץ, ובכלל בחיים שלי.
שיחת נפש על הכל במשך חמש שעות. שנים שלא היה לי קטע כזה,
אמיתי, חושפני, עם מישהו שאני בכלל לא מכירה.
וגם דני משתף, כבר דיברנו על אהבות, על ההורים, על הילדות, על
מוזיקה, והנה, כבר שש בבוקר.
אני מפהקת שלא מרצוני.
"שאזוז?" דני שואל וכמעט קם מהמיטה.
"לא, נעים לי ככה. זה הגוף שמפהק, לא אני", אני מחייכת
בהתנצלות.
"סבבה", והוא בחזרה בפוך.
"כבר בוקר, אולי ננמנם קצת", הוא מציע ברוב מתיקות.
"יאללה. מתאים לי לעצום עיניים קצת", אני מתוודה.
דני קם לשים לנו דיסק של ניל יאנג, מכבה את האורות ונכנס
למיטה. קרוב אליי. מחבק אותי קרוב אליו, אני משעינה את הראש
על החזה שלו, מתענגת כל כך על הריח שלו, ונרדמת. ככה ישנו עד
הצהריים. בצהריים אני מתעוררת ורואה את דני שוכב לידי, עם
עיניים פקוחות ומסתכל עליי.
"בוקר טוב", הוא מחייך.
"מממ... בוקר מעולה", אני מתמתחת.
"אני חייב לזוז, צהריים עם ההורים, פשוט חיכיתי שתתעוררי."
הוא כזה מתוק! "אין בעיה מאמי, אני עוד אשאר לי טיפה במיטה,
טוב?" אני מתפנקת.
"סבבה. תיהני", והוא קם.
"יש מברשת שיניים חדשה בארון", אני אומרת לו, ולא יודעת שזו
התחלה של מערכת יחסים סבוכה וקשה, מורכבת וחודרנית.
אני מתהפכת, יד מתחת לכרית, מנסה לחזור לחלום שיהיה לי קודם,
ומרגישה נשיקה קטנה על הצוואר. "ביי, אני זז." אני מסתובבת
אליו, והוא רוכן לחבק אותי. "ביי דני", אני מחייכת חצי ישנה,
והוא סוגר את הדלת מאחוריו.
אני שומעת את הרעש של האופנוע שלו מתרחק. רעש שאלמד לזהות
ממרחק, רעש שישמח אותי כשהוא מגיע, ויחריד אותי כשהוא
מתרחק...
כשאני מתעוררת אחרי הצהריים, אני מנסה להבין אם חלמתי את
הלילה שהיה או שבאמת דני ואני העברנו את אחד הלילות המקסימים
שהיו לי.
הריח של דני על הכרית פותר לי את התעלומה. אני מחייכת וקמה
לעולם יפה יותר.
קבענו להיפגש בערב. גם למחרת בערב, וגם בערב שאחריו. מאז,
אנחנו נפגשים כמעט בכל ערב, הולכים להופעות, יוצאים לשתות,
ובעיקר נשארים אצלי או אצלו, מקשיבים למוסיקה, רואים סרטים,
מתמסטלים, מזדיינים נהנים.
אבל זה לא קורה. לא יודעת למה. הרי יש שם הכל. אנחנו חברים
הכי טובים, משיכה מדהימה, עניין, שמחה ותענוג להיות ביחד, אבל
הניצוץ פשוט איננו!
זה לא שלא ניסיתי להרגיש אליו את הרגש של התאהבות. ניסיתי!
אפילו הייתי בטוחה שהרגשתי משהו באיזה ערב, אבל זה היה כנראה
מהסוטול ולא באמת, כי בבוקר כשקמנו, זה לא היה שם...
עברו חמישה חודשים. אנחנו ביחד. אנחנו ביחד? מה ביחד בזה?
כל דקה פנויה אנחנו מבלים ביחד, מדברים כל יום כל היום, הכי
קרובים, מדי פעם מזדיינים כשנפגשים, מתגעגעים כשלא מתראים,
מספרים הכל, מתייעצים, קשורים, ישנים ביחד, מחובקים, הכי
קרוב, חזק, ביחד. אבל בעצם... לבד.
אולי אני כבר לא מסוגלת להתאהב? אולי נגמר לי האנזים המרגיש?
אולי דני הוא פשוט לא האחד? אז למה זה כל כך כיף ביחד? למה
אני מתגעגעת, אוהבת, ורוצה? למה אני לא רוצה שילך? למה אני
רוצה שיאהב אותי בכלל? למה אני כל כך אוהבת לאהוב אותו?
ולמה קיבינימאט, היום זה כבר לא מספיק?