היו היה באופקים  איש חרוץ, איש נעים.
שמו היה חיים גרביל ,והוא עבד במפעל טקסטיל.
אך הגיע יום ונסגר המפעל, וחיים שלנו נהיה מובטל .
אך אל תדאגו ואל בהלה,
לחיים  מגיעים דמי אבטלה.
שלח אז חיים מכתב די רשמי, אל המוסד לביטוח לאומי.
אך התשובה מיאנה להגיע,
וזה הרי בכלל לא מפתיע. (כי זה ידוע שהם עובדים לאט).

אז נעל חיים את נעליו, ואל המוסד שם פעמיו.
אך בביטוח לאומי אין אור עלטה, ועל הדלת השלט:
כאן שביתה!!

כי עובדי הביטוח הלאומי חמדנים ,
רוצים להוציא מהמדינה ממונים.
ולכן לקהל שרות לא נותנים.

אך חיים שלנו לא נבהל ולא.הרים קול צעקה,
אל לשכת התעסוקה
נלך חיש מהר, נמצא עבודה במשהו אחר.

הגיע מר גרביל ללשכת התעסוקה, אך שם תקפה אותו מין מועקה.
כי עובדי הלשכה אינם עונים,
שם שביתה וכאן.... עיצומים.

הלך אז חיים מדוכא עד מאוד, כי במה יוכל לעבוד.
הלא כל חייו של מר גרביל הוא היה תופר במפעל טקסטיל.
ודמי אבטלה הוא לא מקבל, אוי חיים אתה טמבל (במלעיל).
וחיים היה עצוב מאוד, כל שנשאר לו זה הכבוד.
אך בשביל הכבוד צריך לעבוד, ועם כל הכבוד, רק עם כבוד קשה מאוד
משפחה לפרנס , ולכן חיים מתפלל לנס.

מוסר ההשכל מאוד ברור, אנו קפיטליסטים זה הסיפור.
וביטוח לאומי בדיחה גדולה, ולחיים שלנו אין דמי אבטלה.