חסכתי ממך את הכאב,
שמרתי הכל לעצמי.
אבל לא אוכל יותר,
התמלאתי בכאבי.

חסכתי ממך ולא אמרתי,
מילים נוקבות, כואבות.
וכל פעם שאתה דברת,
אני בכיתי בשקט, בלי קול.

נתתי לך להיות אתה,
להתבלבל בלי סוף.
וספגתי בוקר ולילה,
ספגתי עוד ועוד.

לא אמרתי לך אף לא לרגע,
לא ביקשתי שתניח לי, שתפסיק.
הייתי מוכנה לעבור אתך הכל,
את כל התהליך.

אבל עייפתי אהובי ואין בי כוח,
וגם לי מותר לכעוס.
ועכשיו אני מביטה בך ואין מנוס,
מלומר את הכל.

אז אני אומרת לך בפעם הראשונה,
הכאבת לי מבלי להניד עפעף.
כעסתי עליך ושנאתי אותך,
וכאבתי אותך כל כך.

הייתי לך נאמנה וטהורה,
אוהבת אותך בלב שלם.
אתה עשית בי כבשלך,
רגע איתי, רגע מתעלם.

ואין בי רצון להמשיך,
לא אוכל להיות לך למשענת.
הכאב הזה גבר עלי,
אני הולכת.

מבקשת לאהוב ולהיות נאהבת,
מבקשת אהבה יציבה וטובה.
ואם אתה אינך אוהב באמת,
אז אני לא עוד שלך.