כחול ולבן
זה צבע שלי,
כחול ולבן
צבעי אדמתי...

כזה שיר רוסי עד העצם, בלי ה"א ידיעה אחת לרפואה.
שירים רוסיים עושים לי את זה, במיוחד "כחול ולבן". יש לי בלב
פינה חמה ממולאת גבינה מתוקה וצימוקים לנשמה הרוסית, יהא המושג
אשר יהא - מתרגש ונפעם ומתמכר בכחול ולבן. מתגלגל כמו רי"ש,
נימוח כמו למ"ד, חמקמק...

גלי!
מה, אמא?
איפה את?
בחדר של יולי.
על המחשב?
לא, לא ממש.
אני יודעת שכן.

רק שתיגמר כבר המלחמה הזאת. אורחים נטו ללון אצלי, אך הימים
נקפו והנה נעלמו הקרוונים, וישוב קבע צמח לו.
לאבא שלי יש משרד קטן לעריכת דין בקריות. אבא העביר דרומה את
כל התיקים שהצליח לחלץ תחת אש. אחרי יום של הפגזות בלתי פוסקות
עקר גם גבריאלי, השותף במשרד, את אילן היוחסין שלו על שורשיו
וקנוקנותיו מקריית מוצקין ונדד גם הוא דרומה. וכך יושבים שניהם
במשרדם המאולתר ומעמידים פנים שאינם מתבטלים. אמא שלי ישירה
יותר ואינה מעמידה פנים כלל וכלל.
שתיגמרשתיגמרשתיגמרשתיגמר. הרי ברור שיהיה "אחרי זה". בסוף
אוגוסט יש יום הולדת שלוש ליולי. אבא ואמא יבואו מרחוק רחוק
רחוק, מקרית מוצקין המעטירה. יהיה נהדר.

דיברת כבר עם בועז?
על מה?
על מי מה מו.
אנחנו לא נפרדים, אמא, אמרתי לך.
מה את עושה שם?
סתם. משהו על המחשב.
קשור לעבודה?
אנחנו מושבתים עכשיו.
תקשיבי, גלי, אל תירדמי בשמירה. תלכי לירקוני, הוא מספר אחת,
ככה אבא אומר. אבא אף פעם לא רצה להתעסק בענייני גירושין,
למרות שזה כסף הכי טוב. במקומך הייתי מוציאה לו את העיניים.
מלחמה מחממת את הקשר, שלא תחשבי ש...
אני לא חושבת ש... אני יודעת ש... אנחנו לא נפרדים. זאת היתה
מעידה, זה הכל. מי לא מועד?
מה את אומרת לי, גלי?
מה שאת שומעת.
תסתכלי לי בעיניים.
אמא, אני עושה עכשיו משהו.
איזה משהו?
כותבת.
מפה באים לך כל הרעיונות?
אולי די?
אל תרימי עלי קול.

...בלבי יש פינה חמה ממולאת תפוחי אדמה ובצל מטוגן לנשמה
הרוסית, יהא המושג אשר יהא - מתגלגל כמו רי"ש, נימוח כמו למ"ד,
חמקמק ולא נתפש. שילוב מלא עוצמה של "אגף-הסרטן" ו"האמן
ומרגריטה", תכול-הלהבה במבטה של רותי, מרק-הסלק הקר של סבתא
ורוממות הרוח מול מצעדי האחד במאי הטלוויזיוניים, ובצד כל אלה
חיוך פנימי סרקסטי בלתי רצוני. מה את מתרגשת, מה? מה את כבר
מזליגה דמעות? מה?

אסתי!
מה, שייקה?
איפה את?
בחדר של יולי. מה אתה צועק?
מה את עושה?
אני עם גלי.
מה זה? מה אתן עושות כאן? מהפכה בחדר הזה. את לא מסדרת לפעמים
את החדר, גלי?
זאת הסיבה שישבתי כאן לבד. אם אני לא מסדרת את החדר, אסור לי
לרדת למטה ולא להזמין חברות.
את לא צריכה ללכת סחור-סחור. תגידי, רק תגידי שאת רוצה שנעזוב
אותך כאן לבד, ומחר אנחנו בדירה של ניצה בפתח תקווה. מה מחר?
אתמול. איפה בועז? איפה יולי?
בעבודה ובקייטנה בהתאמה.
לא יאומן, פשוט לא יאומן. במוצקין ילדים יושבים במקלטים, וכאן
קייטנות, ביזנס אז יוז'וואל, ניצה נוסעת לחופשה בפרובנס. עולם
מטורף, אני אומר לך, אסתי, מטורף העולם. יש מה לאכול? חשבתי
להזמין את גבריאלי לצהרים. לא אכלנו כלום מהבוקר. טוב, בסדר,
רק אל תעשי פרצופים, גלי, את לא מפחידה אף אחד עם הפרצופים
האלה. אני מזמין לנו מקום במסעדה. יש פה משהו אכיל בסביבה חוץ
מה"קוקורוקו..." איך קוראים לזה?
קורקורן. מסעדה אירית.
אירית?  מתאים לנו, נעשינו צפון-אירלנד.
רוצה לבוא איתנו גלי?
לא, לא, אסתי, הקינוח יחמיץ מהפרצופים שלה.
אנחנו זזים. תזמין מקום גם לגבריאלי,  שייקה. גלי, את בטוחה
שאת לא באה?
אני בטוחה, אמא. אני אשאר פה לבד בחושך.

שבב צחוק זוהר בעיניה של אמא. אין לי קשר-דם רוסי, רק שמץ מוצא
מזרח אירופאי מעורבב ומטושטש-גבולות. שטח ההפקר שמתוכו הגיחו
צעירים וצעירות לברוא כאן עולם חדש. אבל אין "יש מאין". אוף,
הסתבכתי. אין יש מאין, יש יש מיש, יש אין מאין. מינוס כפול
מינוס נותן פלוס. קיש, קיש, קיש, מחשבות משוטטות, רועת-המחשבות
קוראת לכן לשוב הביתה לעת ערב. הם בנו כאן יש מיש, כי יש מאין
הוא בסמכות האל, שבו בעטו, מי פחות ומי יותר. דבר לא נברא.

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו." אמר שאול טשרניחובסקי. גם
הוא "רוסי" עד כמה שיכול יהודי להיות "רוסי". מנגינת הערבות
והמיית הנהרות חלחלו לדמם של הרוכלים, הסנדלרים, החייטים
והמוזגים תושבי תחום המושב - אוקראינה, פולין וליטא - שלא
הורשו להיכנס אל תחומי האימפריה הרוסית הקדושה, ואלף שנה נכפף
גוום והתדלדל בשרם בפאתיה.
מנגינת הערבות הרחוקה כבודה במקומה מונח - שירים על דנובה
ותכלת הושרו כאן, על שלגים רחוקים ופרחים, אבל גם המנון
העכשיו, שעף במרפסות של אלף שיכונים מוסקבאיים. שלמת בטון
ומלט, אבל אין כאן מספיק תכלת, והחרוז לא הושלם.

תגיד לי את מי אתה צריך.
לא, אני לא המזכירה שלו, אני הבת שלו.
הוא עשה follow me מהמשרד.
כן, כנראה אחרי הצהריים, בסביבות ארבע, ארבע וחצי.
הם העבירו את המשרד לכאן.
כן, שניהם, הוא וגבריאלי.
כן, כן (צוחקת בהשתתפות מדודה). מה לעשות? מלחמה. כן, מהומה
שלמה.

שלמת בטון ומלט, אבל אין כאן מספיק תכלת. החרוז לא הושלם. רק
כחול לבן כחול לבן, החיים בכחול לבן. מה עם קצת תכלת? טורקיז?
כחול-אפור סוער כמי הדנובה, תכול-עיניה של רותי או זוהר התכלת
של שמי ארץ הקודש? למה הקיצוניות הזו? למה אי אפשר קצת
ניואנסים, קצת גוונים? למה לא?
הרבה אדום, אפילו הזהב אדום, והשיער צבוע בצבעים עזים,
והעיניים מתלכסנות באיפור כבד. מטריושקות צבועות באדום ובירוק.
צריחים עטויי בצלים ססגוניים ועמודים מצופים זהב. גסות כפרית
ססגונית וחיננית, אבל מכאיבה לעיניים. בוטה. עזה. מבריקה.
היכן הניואנסים?
היכן העדינות הרומזנית?
היכן התחכום?
במסיבות הכיתה שלנו בכיתה ו' או ז' היתה תלבושת אחידה - נעלי
האש פאפיס דהויות, סווטשירט xxxxL וליווייס מהוה. רק לריסה
היתה ממש מתלבשת.
"לא לריסה, לארה!" היתה מתגלגלת מצחוק. עגלגלה וכרסתנית,
מתולתלת ככבשה, ופניה העגולים והמבהיקים מנוקדים בפצעי בגרות,
היתה דופקת כניסה עם חולצת-דודה מכופתרת, אדומה מאוד והדוקה
מאוד שהתיזה החוצה את שדיה הבשלים. הבנים קראו לה "פיצה", אבל
לא הזיזו ממנה את העיניים. בת שתים עשרה כבר היתה בשלה, תפוח
אדום ועגול ומרוכך פה ושם בערמה של קלמנטינות קשות וחמוצות של
תחילת הסתיו. אנחנו היינו הקלמנטינות שנמלטו מהאדום התפוחי של
לריסה, שואפות לחסות תחת יריעות המאהל השבטי העשויות ליווייס
משופשף.

בועז:  היי  love ממצב?  
גלי:היי, love,  אתה בהפסקת צהריים עכשיו?
בועז זה אומר משו?
גלי: מה?
בועז: ה- love. את אוהבת אותי?
בועז: גלי
גלי: היית-חייב-עם-הפוסטמה-הדוחה-הזאת?
בועז: גלי
בועז: גלי
בועז: בסדר, את לא מדברת אתי בכלל, עם ההורים שלך את מדברת
כאילו שאת לא את. תביאי איזה הגיג מהסיפורים שלך.
גלי: האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו
בועז: זה טשרניחובסקי לא את
גלי: לא יכול להיות. נדמה לי ששמעתי אזעקה
בועז: איפה יולי
גלי: בקייטנה
בועז: את לא נכנסת לממד?
גלי: לא בלי בתי
בועז: לא מצחיק
גלי: אני לא מודאגת. יש להם ממד ואין כאן מלחמה. זה לא מוצקין
פה. שנייה
בועז: גלי
בועז:גלי
בועז: גלי!!!!!!!
בועז: מה קורה? גלי תעני לי
גלי: אזעקת שווא. מפגרים.

יש משהו ברוסיות שזועק "איכות!" ו"עושר!", יש בה משהו שזועק
תמימות כבדת-ראש, יש משהו בה שזועק טעם רע. ואיך אני נבחשת בכל
זה? איך כל זה נבחש אל תוכי?
ומה אומר לבתי? האם אחנך אותה על ברכי הרצינות התהומית הקוראת
לכחול כחול וללבן לבן, או שמא אראה לה את אינספור גוני התכלת
המשתרעים ביניהם?
לו התגוררתי שבעים קילומטר צפונה מכאן, האם הייתי אומרת לה
משהו אחר? האם הכחול והלבן היו מובחנים בחריפות זה מזה או
נמהלים זה אל זה כמו דגל שהתנופף זמן רב מדי בשמש הארצישראלית
הקופחת? האם ניתן בכלל לקרוא לכחול כחול וללבן לבן, כשאתה כבר
שקוע עד צוואר באור התכלת העזה?
ואולי זה עניין של זיכרון?
אני יודעת, כשם שהיום הוא יום שלישי, 1 לאוגוסט 2006, כי
לכשתיגמר הסאגה הבליסטית, לא יזכרו אותה גם תושבי הצפון.
מהירים לשמוע ומהירים לאבד, יוצא שכרנו בהפסדנו. הזיכרון דוהה
בשמש, ולכן איננו מעניקים לילדינו את שמות סבינו. איננו יודעים
אותם. היי, מה זה הדיבור הקולקטיבי בגוף ראשון רבים? דמנציה
קולקטיבית. אבי לא ידע את פני סביו וסבותיו, לא ידע כיצד נראה
עולם ובו משפחות שלמות ותמימות, שאינן מיתמרות בעשן. אני אינני
יודעת כיצד נראתה ארץ ישראל הקטנה טרום מלחמת ששת הימים. בתי
לא תדע כיצד נראית הארץ הגדולה, שחצי האי סיני משלש את שטחה.
זהות נוזלית לובשת ופושטת צורה וצבע. אין ביטחון מוצק, אין קול
רועם, ודגלים אדומים כדם אינם מתנופפים בכיכר האדומה.

אהלן, גלי.
היי, חנה.
רפרוף על לחי
רפרוף על לחי
שמעת אזעקה בדרך?
כן, רצתי להסתתר בחדר מדרגות.
איזה קטעים.
אז חוזרים לעבודה?
אהממ
קיבלנו שלושה חדרים מצוידים בסניף בתל אביב.
אני לא מסוגלת.
אברשה במיוחד ביקש שאבוא אלייך ואודיע לך.
חשבתי שבאת כי את אוהבת אותי.
אני אוהבת אותך, את יודעת.
תראי חנה, חוץ מההורים שלי שנמצאים אצלי, כל המשפחה שלי ושל
בועז בצפון. מדי פעם הם מגיעים אלינו לסבבי-אירוח. אני מותשת.
הכוח נוזל לי מהאצבעות.
מה היית עושה אם היית עובדת בעבודה נדרשת, בית חולים או משהו
כזה?
אני לא.
זה לא מוצדק בשום פנים, את יודעת. ישנם דברים שפשוט עושים אותם
ודי.
חשבתי על זה, חנה, אתמול. כמה טוב להסתתר תחת השמיכה כשיורד
גשם, אבל יש כאלה שמוכרחים לצאת החוצה ולא חשוב מה - לנקז את
המים, לסתום חורים. זה הלחיץ אותי. ההכרח הזה...
את מצחיקונת, את יודעת את זה. נראה אותך ביום ראשון. ביי
מתוקה.

זה סתם בולשיט, כמובן, כל המלחמה הזאת, אבל המציאות, כמו
סמרטוט רטוב, טופחת לי ישר בפרצוף ספלאש. אי אפשר להסתכל
ימינה, ואי אפשר להסתכל שמאלה, ואי אפשר לומר "אבל מצד
שני..."
תחכום. מה זה תחכום? האם זה לומר "כחול" כשבחוץ מלבין השלג
ולהיפך?
ומהי רדידות רגשית? האם הבחירה בגוני התכלת היא בחירה מודעת?
ניגוד פושר לכחול הכהה וללבן המסנוור של האבות המייסדים?

אז מה את מחפשת, גלי? בואי גלי, בואי גלי לי. את האמת, גלי.
אמרי אמת. אני תרה אחר האמת. האמת היא שאני אוהבת את ילדתי, זו
האמת שלי. היא רכה ומתוקה ופעוטה והחיבוק שלה מכווץ אותי
לנקודה קטנה ובוערת. שיישרף העולם - זו האמת שלי. האדם הוא
תבנית נוף מולדתו ובן-זמנו, ואינני יכולה לחרוג מהמשבצת
שהוקצתה לי בצו הגורל. דגלים אינם מתנופפים בלבי, המנונים אינם
גורמים לי לפרפור חדרים, רק רטט קל, אולי, רטט של זיכרון
מתגעגע, שובל מדורות אחרים. צער רב ממלא אותי בגלל המלחמה הזו,
אני חושבת עליכם, אחים יקרים, אבל כמו אהבת עם לארצו, כמו אהבת
האל לברואיו, כמו אהבת איש לאשתו, כמו אהבת אם לילדיה -
לכשייגמר הכל, יישכח הכל. גם הרגש הפעוט הזה.