הייתי הנהג הכי משוגע בכל אריזונה.
כל הטראקרים (ככה קוראים לנו, נהגי המשאיות בארה"ב) לא ידעו
מאיפה לאכול אותי.
דה קרייזי יזראלי קיד הם היו קוראים לי.

הגעתי לעבודה הזו די בטעות.
כמו כל ישראלי שני טסתי לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות כדי
להרוויח בחודשיים מה שאפשר להרוויח בישראל במשך חצי שנה.
הבעיה שלי הייתה שכמו כל ישראלי רביעי נפלתי על חברה לא הכי
מקצועית. וככה יצא שמצאתי את עצמי בפיניקס, מובטל, מבזבז
לעצמי כסף על מלונות ואוכל, ודי במצוקה.
יום אחד החלטתי לנסוע ללוס-אנג'לס, לבקר קצת משפחה ולהתעלק על
המיטות שלהם. בתחנה המרכזית של פיניקס היה שלט של "היי אתה!
כן כן אתה! רוצה לעבוד בעבודה מספקת? בוא להיות נהג משאיות!"
זה היה מגרה בדיוק כמו להתגייס לשריון, אבל אני הייתי במצב של
פאק איט אול, אז גררתי את עצמי לטלפון ציבורי ותוך שעתיים
הייתי באיזה מחסן בדאון טאון של פיניקס, מתחיל להתרגל לקלאץ'
של המשאית שלי.
הם לא עשו יותר מדי בעיות שאני זר, רק בדקו שיש לי אישור
עבודה, רישיון בינלאומי וזה הספיק להם.
התחלתי בקטן, על קו פיניקס-יומה, שזו איזה עיר על הגבול עם
קליפורניה.
כל כך התלהבתי מהכסף שאפשר לעשות שם שהייתי טוחן שעות
בנסיעות.
הייתי מספיק לנסוע הלוך ושוב ביום אחד מפיניקס עד ליומה.
הבוס אמר שהוא בחיים לא ראה מישהו כמוני, אחרי שבועיים הוא
נתן לי עוד כמה מסלולים וגם הגדיל לי את השכר.

בגלל שהמסלולים הפכו לנסיעות של כמה ימים הייתי צריך להתחיל
לחיות כמו כל טראקר. טום סיפר לי איך לחיות כמו טראקר.
לא כל כך אהבתי את טום, אבל יצא שפגשתי אותו איזה שלוש פעמים
בחודש, בדרך כלל באותו חניון, אז תמיד היינו מדברים קצת
ומחליפים סיפורים.
טום היה קצת גזען, ולא התכוונתי לספר לו שאני יהודי, אבל פעם
אחת כשישבנו עם עוד שלושה נהגים על כוס בירה זה פשוט נפלט
לאחד מהם.
הוא התייחס אליי אחרת מהרגע שהוא גילה. יותר טוב דווקא.
טום היה אחד מהוותיקים במקצוע, לפחות באריזונה. הוא סיפר לי
פעם שהוא היה יותר ימים בתוך המשאית מאשר עם הילדים שלו.
טום בביזנס כבר 15 שנה, והבן הגדול שלו כבר בן 13.
הפעם הארוכה ביותר שטום היה בבית ביחד עם הבן שלו הייתה
בשביתה הגדולה של נהגי המשאיות ב91-'.
טום ניצל את זה כדי לקחת את הבן של לדיסנילנד.
טום אמר לי שטראקר אמיתי עוצר כל כמה שעות, נכנס לאיזה
רסט-סטופ, יושב על "קוק אנד צ'ילי פרייז" באיזה דיינר, אחר כך
נכנס לאיזה תא שירותים מסריח, משאיר שם את הצ'ילי פרייז או
שסתם מביא ביד על איזה מגזין שהוא סוחב איתו בקבינה כבר שנים
ואף פעם לא נמאס לו מהכוסית שמפסקת ת'רגליים בעמוד 38, ואז
הוא שולף ת'מפתחות מהכיס, נכנס לאשתו - טראקר אמיתי אוהב את
המשאית שלו כמו את אשתו. הוא אפילו צריך לתת לה שם של בחורה -
וממשיך לנסוע.
טום קרא למשאית שלו "סוזי" על שם אשתו.
גרג קרא למשאית שלו "טינה" על שם מישהי שהוא הזדיין איתה
בלילה לפני שהוא קיבל את המשאית.
ביל קרא למשאית שלו "פמלה" כי הוא חולה על התחת של פמלה
אנדרסון.
אני קראתי לשלי "צביקה", סתם כי זה הצחיק אותי. האמריקאים היו
בטוחים שזה השם של החברה הראשונה שלי או משהו כזה.

אין הרבה טראקרים באריזונה. חמישים פחות או יותר.
כולם מכירים את כולם. כולם שמעו אותם סיפורים.
בהתחלה חשבתי שהם מתלהבים ממני בגלל שאני חדש, אז פתאום יש
מישהו אחר לפתח איתו שיחה, וללמד אותו דברים חדשים (כמו איך
בדיוק אני צריך לצפור כשיש לפניי טראקר שזוחל, ואיך צריך
לצפור כשיש לפניי טראקר ממדינה אחרת, ואיך לצפור כשיש לפניי
כלבה מקסיקנית שנוהגת בקמארו מתפרקת שלה - אנחנו שונאים
מקסיקנים. גם את זה לימדו אותי) ולספר לו את הסיפורים שכולם
שמעו מאה אלף פעם כמו על איך ביל תפס פעם זונה בפרסקוט ואחרי
שהיא ירדה לו הוא פתאום קלט שיש לה גרוגרת ואז הוא דפק
לקוקסינל הזה מכות עד שהוא שבר לו את כל השיניים.
אבל אחרי כמה זמן קלטתי שהם מתלהבים ממני בגלל שאני אני.
דה קרייזי יזארלי קיד. הייתי משהו שונה בנוף שלהם.
קודם כל, כולם היו בני 30+, ואני הייתי בן 22 וחצי. הייתי כמו
אח קטן שלהם.
דבר שני, עדיין לא הספקתי לשנוא את החיים של הטראקרים כמוהם,
הייתי הישראלי שמספר להם סיפורים על הצבא, שעדיין אין לו
ילדים או דאגות על הראש אלא רק בא לפה ומתלהב מהכסף הגדול
ומאמריקה שלהם.
הם קיבלו אותי כמו כל אחד משלהם, אבל הייתי שונה.
לא הייתי מנהיג, לא הייתי מוזר. הייתי אני וזה הספיק להם.

הכי אהבתי להיפגש עם דייב. הוא היה גרוש בן 42 שנכנס לכל כך
הרבה חובות עם הבנקים שהוא מכר את הבית, והתחיל לעבוד
במשאיות.
דייב רכב על "סטייסי". אמרתי לו שאני לא סובל את השם הזה.
סטייסי. ס-ט-י-י-ס-י. איזה שם מגעיל. כמו שם של מחלה מדבקת.
"איחס, יש לך סטייסי."
אחרי שזיינתי לו מספיק את השכל על זה, שזה מעין כישרון כזה
שיש לי, הוא הסכים איתי, אבל אמר שזה מזל רע להחליף את השם של
אשתך.
דייב נהג לעשות חיות מאוריגמי. הוא היה עושה אותם בלילות,
ותולה אותם בקבינה שלו. פעם אחת ביקשתי ממנו לעשות לי צבי,
כדי שאני אוכל לתלות אותו בתוך צביקה.
דייב מאוד התעניין בסיפורים שלי מהצבא. בהתחלה הוא היה בטוח
שכולנו קומנדואים קטנים כאלו, כמו בסרטים של צ'אק נוריס,
והתפלא שאחד כמוני שירת בצבא.
סיפרתי לו על מארבים שהיינו עושים, ועל איך היינו חודרים
לבתים, ומרססים על הקירות משפטים כמו "מוחמד היה פה", ואיך
שכשבאמת היינו משתעממים היינו מתחילים לשחק שלפלף עם הערבים
שהיינו עוצרים.
פעם אחת ישבנו באיזה דיינר בקליפטון, ולא שמתי לב שיושבים
מאחורינו שני מוסלמים כשסיפרתי לו איזה סיפור על איך נכנסנו
לבית של מבוקש בזמן שהוא התפלל שחרית או משהו כזה, והוא התחנן
שניתן לו לסיים את התפילה אז נתנו לו אבל כל הזמן משכנו לו את
השטיח, אז הוא לא הצליח להתפלל כמו שצריך והוא קילל אותנו
במשך כל הנסיעה בחזרה לבית-כלא.
כשהלכתי להשתין הם עקבו אחריי לשירותים ודפקו לי את הראש
בקיר. דייב ושני חברים שלו, פיל ומק, שמעו אותי צועק מהכאב
והם נכנסו לשירותים ופתחו למוסלמים את הצורה.
אהבתי את דייב.

מק גם היה אחלה גבר. הוא היה שמן בטירוף. תמיד הוא היה מזמין
הרבה אוכל, וכל המלצריות בנות ה40- שנראו כאילו הן בנות 60
בגלל כל הקמטים שהיו להן בפרצוף מרוב הסיגריות שהן עישנו,
תמיד אהבו אותו. הן היו קוראות לו "דארלינג". לרוב הן היו
קוראות לנו "שוגר", או "האני" או "ביג בוי", כשהן באמת רצו
להתחנף אלינו.
פעם אחת מישהי קראה לי "בייבי פייס", וזה גרר התעללות מצד
הטראקרים האחרים במשך יומיים.
בת-זונה.
מק לא דיבר הרבה, לפי דעתי בגלל שהוא סבל מהרבה הצקות כשהוא
היה ילד קטן. דייב סיפר לי פעם שמק ממש לא צריך את הכסף, והוא
עושה את זה בגלל שהוא פשוט לא ממש מסתדר עם אנשים. הוא אוהב
את הנדודים האלו.

גם אני אהבתי את הנדודים האלו.
הייתי יושב שעות על ההגה, פותח את הבקרים שלי עם הרדיו בפול
ווליום, ומסיים כל לילה בבלדה על "אריה ורותי" ביחד עם עמיר
לב.
במשך הנסיעות הייתי מדבר אליה. מדמיין שאני והיא עדיין שוכבים
במיטה באיזה צימר בראש-פינה. איך שאנחנו מדברים על זה שבחתונה
שלנו לא נשים שירים קיטשיים כמו כולם. כשאדי וודר היה מתחיל
לצרוח ב"בלק" על ההיא שתהיה כוכב בשמיים של מישהו אחר ולא
שלו, אני רואה אותה מול העיניים שלי כשהיא באה אליי בפעם
האחרונה כדי לקחת את הדיסקים שלה ממני.
אני לא הצלחתי אף-פעם לשמוע את השיר הזה עד הסוף.
לא הייתי עוצר. הייתי נוסע הרבה. יש איזו הרגשה שונה בנסיעות
כאלו.
נסיעה בלי עצירה, כשהיעד שלך הוא הדבר היחיד שימנע ממך להמשיך
לנסוע דרומה ולדרוס כמה מקסיקנים. לכל עצירה יש מטרה: לנוח.
להתרענן. לאכול. לתפוס זיון. למלא סחורה.
החיים הם המשאית. אהבתי את זה.
כשהייתי חוזר לפיניקס רק רציתי לעלות על המשאית כמה שיותר
מהר.
לא מצאתי טעם בלשכב במוטל שלי ולראות טלוויזיה.
לפעמים הייתי נכנס לאיזה פאב, עושה עיניים לאיזו שטנית שישבה
עם החברה השמנה שלה, מוריד שתי כוסיות של רום, וחוזר למוטל.
החיים היו ללא תכלית כשהמשאית שכבה במוסך.

לפעמים הייתי מעלה טרמפיסטים על המשאית.
זה היה ביג נו נו אצל הטראקרים האחרים, אבל לא ממש היה אכפת
לי.
תמיד חשבתי על זה שבתור חייל הייתי מתייבש שעות בטרמפיאדות עד
שמישהו הואיל בטובו לעצור ולתת לי טרמפ למורשה.
היו כמה טרמפיסטים מגניבים. פעם נתתי טרמפ לאיזו ילדה בת 17
שברחה מהבית וניסתה להגיע לווגאס בשביל לעבוד בחשפנות. הסעתי
אותה לאיזו עיירה על הגבול עם נוואדה שממנה היא יכלה לקחת
אוטובוס לווגאס.
השיחה בינינו דווקא זרמה, השמעתי לה ברי ומופע הארנבות והיא
די התלהבה.
לפני שהיא ירדה מהמשאית היא שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תרד
לי כאות תודה על הטרמפ. אמרתי לה שאני רוצה אבל מעדיף שלא.

יום אחד אספתי איזה גבר מזוקן. הוא עלה באיטיות לקבינה,
ויכולתי להתעצבן עליו, אבל בדיוק היה שיר של ניל יאנג ברדיו,
אז הייתי במצב רוח טוב.
הזקן התיישב לידי, ואז פתח את הפה שלו ואמר בעברית צחה:
"וואי, ניל יאנג! איך שאני מתגעגע לבחור הזה."
"אתה מכיר את ניל יאנג???"
"כן, בשנות השבעים הסתובבתי איתו קצת. אני זה ששידך אותו
לדילר שלו."
"הדילר שלו?"
"נראה לך שהוא כתב את החומרים שלו בלי להיות דלוק?"
"כן. ברור... אבל... רגע! מאיפה אתה יודע עברית??? ואיך
ידעת
שאני יודע עברית???"
"אה, שכחתי להציג את עצמי. נעים מאוד, משיח."
הוא הושיט את היד שלו כדי שאני אלחץ אותה.
מצמצתי מצמוץ ארוך, כדי לוודא שאני לא חולם את זה.
הוא עדיין היה שם.
משיח ראה שאני קצת מהסס ללחוץ לו את היד ואמר "אתה לא מזהה
אותי?"
"תגיד, יא חתיכת סוטה, אתה רוצה שאני אזרוק אותך מהמשאית
שלי?"
"חלילה, למה שתעשה את זה?"
"קודם כל כי אתה עוד לא ענית לי על השאלות שלי, דבר שני אתה
ממש מפחיד אותי."
"אין צורך להיבהל. אני מדבר עברית כי אני יודע עברית יותר
טוב
מאנגלית, ואני מדבר איתך עברית כי אני יודע שאתה דובר
עברית."
"איך לכל הרוחות אתה יודע שאני מדבר עברית?"
"אמרתי לך, אני משיח."
"אני תיכף עוצר את המשאית, ובועט אותך החוצה אם אתה לא
מתחיל
לדבר בהיגיון!"
"נו... משיח משיח משיח אויויויויויויו. היכונו לביאת
המשיח...
פיני גרשון... לא מוכר לך?"
"אתה המשיח?"
"מוזר, לא אמרו לי שיש לך תסמונת דאון. כן, אני המשיח."
"לא אמור להיות לך חמור לבן?"
"אתה מאמין לכל מה שיגאל בשן אומר לך בשירים שלו?"
"נו, איפה החמור?"
"אין חמור! דר נוור בין א דונקי! ניין דונקן!"
"טוב, טוב... מה אתה עצבני כל כך?"
"כי זיינו אותי. כשהתקבלתי לעבודה אמרו לי
משכורת+פלאפון+חמור. ובונוסים בחגים. חבל שלא ציינו שזה
מגיע
רק אחרי ההתלמדות."
"אתה עדיין בהתלמדות?"
"שמת לב שהעם היהודי עדיין לא הגיע לגאולה?"
"כן."
"זה בגלל שזו הייתה המשימה הראשונה. כשנסיים אותה אני אקבל
את
ההסמכה ואז נתפנה למשימות האחרות."
"שהן?"
"שמעת על הצרפתים?"
"ברור."
"טעות אדירה. הבוס רוצה שאני אחסל אותם."
"אני יכול להבין אותו. מה עם המקסיקנים?"
"הבוס דווקא אוהב אותם."
"וואלה? טום, לא ישמח לדעת את זה..."
"אני צריך שתשנה כיוון. אנחנו נוסעים מזרחה."
"סליחה?"
"מזרחה. קדמה. הכיוון שהשמש זורחת ממנו."
השיר ברדיו התחלף עכשיו לפיקסיז.
"אני יודע מה זה מזרחה. אבל למה נראה לך שאני אסיע אותך?
אתה
כולה טרמפיסט, לי יש 200 קילו של שעועית שאני צריך להעביר
לטומבסטון."
"ילד, נראה לך שיש לנו זמן למשחקים? אנחנו מתעסקים עם דברים
שגדולים יותר ממני, ממך ומ200- קילו של שעועית!"
"גבר, לא אכפת לי. כסף זה כסף. חיכינו לגאולה כבר 2000 שנה,
נחכה עוד קצת. אם זה כל כך דחוף לך - קח טרמפ עם מישהו
אחר."
"כמה כסף אתה עושה על נסיעה כזו?"
"300 דולר."
"לא רע... הנה - קח 500. עכשיו סע לניו-יורק!"
"ידעתי שניו-יורק זו הארץ המובטחת!"
"לא בדיוק, אבל שם יש שדה תעופה שממנו אפשר לטוס לישראל."
"אה. נכון. רגע, אם יש לך כל כך הרבה כסף, למה אתה לא לוקח
אוטובוס או טיסה ישירה לניו-יורק?"
"כי אני צריך אותך איתי. יש לנו שליחות בדרך לשם."
"מה?"
"אני עוד לא יודע."
"ומתי תדע?"
"כשנגיע לניו-יורק."
"אתה עובד עליי?"
"ממש לא. כשנגיע לניו-יורק נפגוש את איש הקשר שלי, והוא
יגיד
לי מה אנחנו צריכים לעשות ביחד. בינתיים ההוראות היו מאוד
ברורות - לאסוף אותך ולקחת אותך לניו-יורק. אוי, אני מת על
הקטע הזה... איטס אדיוקשיונל!!!"
"הכל בסדר?"
"רגע רגע... איטס אדיוקשיונל!!! איטס אדיוקשיונל!!!"
"לא דמיינתי אותך כחובב פיקסיז."
"אני? מושבע. אפילו יצא לי לתפוס אותם באיזו הופעה."
"כבוד. שמעת שהם עושים קאמבק?"
"מי אתה חושב אמר להם לעשות אותו?"
"אתה???"
"לא. סתם שאלתי לדעתך. מי אתה חושב שאמר להם לעשות את זה?
הם
סתם יהרסו לעצמם את השם שלהם. כמו משינה."
"שלא תעז אפילו להשוות בין הפיקסיז למשינה! זה שאתה משיח לא
נותן לך זכויות יתר! וגם אל תחשוב שהצלחת להסיט את השיחה
מניו-יורק!"
"המממם... אמרו שיש לך קשב של איגואנה חולת דיזנטריה...
כנראה
שטעו... טוב, נו. מה אתה רוצה לדעת על ניו-יורק?"
"קודם כל, בוא נתחיל בלמה אתה צריך אותי בכלל? אם אתה
המשיח,
מה אני אעזור לך?"
"נראה לך שאני איזה סופר גיבור?"
"אמממם... לא יודע... אתה מחיה מתים וכאלו, לא?"
"אגדה אורבנית."
"וואלה? קודם החמור ועכשיו זה... איזה באסה."
"תקשיב, החב"דניקים האלו נוטים להגזים עם כולם... לא רק אני
קיבלתי שיפור. חצי מהסיפורים שאתה מכיר על אנשים זה רק
הנפצות."
"מי עוד?"
"זוכר את משה? חציית ים סוף?"
"כן, כל הנסים האלו עם המטה שהפך לנחש והדם, הצפרדעים, מכת
בכו..."
"לא קרה מעולם."
"מ'זתומרת?"
"פיקציה. בדיה."
"לאאא..."
"אכן כן, ידידי. צר לי לבשר לך. הוא פשוט ניצל את העובדה
שהמצרים התעסקו עם כל מיני חיות שהתחילו לגדול להם בחוות
והוא
הבריח את העם משם באיזה לילה."
"בוא'נה, גדלתי על הסיפורים האלו... זה כמו שעכשיו תבוא
לאיזה
ילד אמריקאי ותגיד לו שסנטה קלאוס לא קיים."
"הוא דווקא קיים."
"מה אתה מזיין ת'שכל?"
"באמת. בחור חביב דווקא. לא כזה שמן כמו שעושים ממנו."
"זין."
"כן, הבעיה שלו שהוא עצלן. הפסיק לעבור בכל הבתים כמו שכתוב
בחוזה שלו. ככה זה כשאין אמונה, הרי זה לא שיש לו איזה אל
לתת
לו דין וחשבון כמו אצלנו. אצלו זה קטע של מסורת. לא בא לו
אז
לא בא לו, מי יעשה לו משהו? כשבזין שלו אז הוא הולך ומפזר
כמה
מתנות אצל ילדים שהתנהגו יפה, וכשלא בזין שלו אז אפילו
ילדים
קמבודים לא יקבלו ממנו יריקה."
"תגיד, שמת לב שלביטוי 'אני שם עליך זין' יש אותה משמעות
כמו
'אני לא שם עליך זין'?"
"דוגרי."
"רסמי."
"כן."
"טוב, בוא נחזור לעניינים. אז אין לך כוחות-על, מה הקשר
אליי?"
"מצטער ילד, אין לי תשובה בשבילך. כל מה שאמרו לי זה לקחת
ממך
טרמפ, להביא אותך לניו-יורק, ולחכות למשימה שיטילו עלינו
שם."
"טוב נו..."

וככה אני ומשיח נסענו לנו.
פה ושם עצרנו בתחנות שונות, אכלנו קצת, צחקנו.
משיח דווקא היה בסדר, אבל היה לו קטע מוזר כזה שהוא היה עושה
בכל פעם שנכנסנו לאיזו תחנת דלק, הוא תמיד היה מעמיד פנים
שהוא נרדם.
בהתחלה הייתי מנסה להעיר אותו, להגיד לו שהגענו לתחנת דלק אם
הוא רוצה לרדת לאכול משהו או להשתין אבל הוא המשיך להעמיד
פנים שהוא ישן עד אחרי שנסענו מהתחנה.
אבל חוץ מהקטע הזה משיח ממש היה סבבה. הוא שילם על הדלק, קנה
לנו ארוחות, מדי פעם כשהיינו הולכים לאיזה מועדון חשפנות הוא
היה שולף איזו מאיה, דוחף את זה לתחתונים של מישהי, מצביע
עליי ואז היא הייתה באה ולוקחת אותי לאיזה חדר אחורי ודופקת
לי מציצה.
משיח ידע לחיות גם.
היה תמיד היה מזיין את השכל שצריך להגיע לניו-יורק מהר, אבל
תוך כדי הדרך הוא תמיד מצא זמן להיכנס לאיזה סרט, ללכת למשחק
, לדפוק שוטים באיזה פאב עד 3 לפנות בוקר...
NBA
אחרי שלושה שבועות הגענו לניו-יורק.
כשנכנסנו לעיר משיח נכנס לאקסטזה, הסתכל בשבע עיניים על כל מי
שבא מולו. הוא אמר לי פעם שהוא לא יודע את מי הוא אמור לפגוש
שם, כי כשהודיעו לו על המשימה הוא בדיוק לקח קצת יותר מדי
לריאות.
אחרי יומיים של הסתובבות חסרת מנוחה בניו-יורק משיח התחיל
להתייאש.
כשמשיח היה מיואש הוא היה מדבר לעצמו.
הוא היה אומר משפטים כמו "למה לא הלכתי ללמוד רפואה?" ו"אליהו
מקבל כוסות יין, שמואל קיבל ספר על שמו - אפילו שניים, ואני
כמו מניאק מסתובב פה בין נרקומנים ומחפש מישהו שאני אפילו לא
יודע את השם שלו!"
לא אהבתי לראות את משיח ככה, ובאמת שניסיתי לעזור לו אבל גם
אני לא באמת ידעתי את מי לחפש.
משיח התחיל להיות יותר ויותר עצבני עם הזמן, אז חשבתי שצריך
להרגיע אותו קצת.
"משיח, כבר מאוחר, בוא, בוא נחזור למוטל, נשב על כמה בירות.
נזמין איזו חשפנית. נראה קצת טלוויזיה", הפכתי להיות ממש
עצלן עם משיח.
"לא, יש לנו עבודה לעשות. אתה יודע מה עושים למישהו במקצוע
שלי כשהוא לא ממלא את התפקיד שלו?"
"אין לי שמץ של מושג. מה עושים לו?"
"על ירוחם המושיע שמעת?"
"לא."
"בדיוק. זה מה שקורה בביזנס שלי. מעלימים אותך."
"מאפיונרי משהו."
"היי, כולנו יודעים למה אנחנו נכנסים. בגלל זה אני יודע
שאסור
להתעסק עם הבוס. הוא אמר לך לניו-יורק, אני הולך לניו-יורק.
הוא אומר תמצא את איש הקשר, אני אמצא את איש הקשר."
"ואם הוא יגיד לך לקפוץ מהגג?"
"אני אקפוץ ואני אקח אותך איתי, רק בגלל שאתה מתחכם."
"רואה, אתה באמת עצבני."
הוא שלח אליי עיניים עייפות, חייך קצת ועשה תנועה כזו עם הראש
שלו 'יאללה, בוא נעוף מפה'.
נכנסנו לאיזו חנות כדי לקנות כמה בירות.
המוכר במכולת היה רוסי מגודל שהיה די נחמד.
משיח רצה לקנות לעצמו כמה פחיות, אבל הרוסי התחיל לשכנע אותו
שכדאי לו לקחת בקבוק, כי זה יותר טעים, וגם יוצא יותר זול כי
אפשר להחזיר לו את הבקבוקים כשנסיים.
משיח השתכנע ודחף לשקית ארבעה בקבוקי 'מילר'. עם כל הכבוד
לתרבות השתייה של האמריקאים - הבירות שלהם שוות לתחת.
האירופאים אוכלים אותם בלי למצמץ בקטע הזה. איך אפשר להשוות
'מילר' ל'טובורג'? או 'באדוויזר' ל'קרלסברג'?
אפילו ה'קורונה' שהמקסיקנים הביאו נחשבת אצלנו לבירה של
כוסיות.
משיח חיפש משהו לנשנש עם הבירות, אז הוא שאל את המוכר איפה יש
לו בייגלה או משהו כזה.
המוכר הצביע לכיוון המדף שמשמאלו של משיח, אבל אמר למשיח שאם
הוא רוצה משהו טוב עם הבירה אז יש לו אנשובי במחסן.
אני צריך מישהו שיסביר לי פעם אחת ולתמיד למה רוסים אוכלים
דגים עם הבירה שלהם... משהו אצלם דפוק ברמות מטורפות.
משיח סירב בנימוס ותפס שתי שקיות 'ראפלס' והלך איתן לעבר
הדוכן.

כשיצאנו משיח שכח לגמרי שאסור לשתות אלכוהול ברחוב כשאתה נמצא
בארה"ב ושלף שני בקבוקים מהשקית ונתן לי להחזיק אותה.
אפילו לא הספקנו לפתוח את הבקבוקים ואיזה שוטר שחור ניגש
אלינו.
משיח התחיל לעשות קצת בעיות, והתלונן על אפליה וגזענות. הוא
התחיל לצעוק על השוטר ואיים שהוא ירביץ לו.
זה לא הרשים יותר מדי את השוטר שפשוט מלמל משהו לווקי-טוקי
שלו ופתאום ניגש אלינו עוד שוטר. השוטר החדש היה גם שחור, אבל
שמן.
משיח רק התעצבן מזה יותר והתנפל על השוטר הראשון.
אחרי שתי דקות שנינו ישבנו אזוקים בניידת.
משיח לא נרגע. העצבים שלו הופנו אליי.
הוא התחיל לקלל אותי, האשים אותי שבגללי עצרו אותנו, ואם לא
הייתי משדל אותו (הוא באמת השתמש במילה "שידלת". איזה
הומו...) להיכנס לקנות בירות אז לא היו עוצרים אותנו ובטח כבר
היינו מוצאים את איש הקשר שלנו.
הניידת עצרה בחריקת בלמים.
השוטר הרזה הסתובב לעברנו, דפק במשיח מבט עמוק, ואז נאנח ושאל
את החבר שלו אם הוא יכול לרדת רגע ולבדוק אם דרסנו איזה משהו.
השמן יצא מהניידת ואחרי שהוא לקח כמה צעדים כדי לבדוק את
האופק השוטר הרזה לחץ על הגז, והשאיר מאחוריו את השותף שלו.
משיח ואני הסתכלנו אחד על השני, אני הרמתי את הגבות לעבר משיח
ואמרתי לו מבלי להוציא קול: "אין לי מושג מה קרה פה עכשיו".
לפתע השוטר פתח את הפה שלו והתחיל לדבר איתנו באנגלית.
"אני אומר לכם, אני לא מאמין שבאמת הגעתם. אבא שלי תמיד אמר
לי לא לאבד תקווה, ושיום אחד אתם תגיעו."
אני ומשיח עדיין שתקנו.
"וואו, כבר התחלתי לאבד אמונה. כבר שנים שאני מספר לילד
שלי,
מייק, שזה כנראה יהיה התפקיד שלו להדריך אתכם. אני אומר לכם
חבר'ה, אני פשוט בשוק. אם אבא שלי היה בחיים הוא היה חוטף
עכשיו שבץ. אני אומר לכם."
הוא אמר הרבה פעמים 'אני אומר לכם'.
"גבר, אפשר לדעת מי אתה או מי אתה חושב שאנחנו?"
"אתם הגואל והמשיח, לא? שמעתי אתכם מדברים בעברית. אמרתם
שאתם
מחפשים את 'איש הקשר'. זה אני, אני 'איש הקשר' מן."
"הגואל והמשיח?"
"כן, איש. הנבואה אומרת שאתם תגיעו בזוג."
"לא לא לא, אין פה שום זוג. הוא גם הגואל וגם המשיח. אני רק
נתתי לו טרמפ."
"כן, זה מה שאמרה הנבואה! שהגואל ירכיב את המשיח ליעדם
המשותף."
"אתה רוצה להגיד לי שאני הגואל?"
"אתה עם המשיח, לא? אתה הבאת את המשיח לפה, לא? ביחד שניכם
חיפשתם אותי, לא?"
"אני מניח שכן."
משיח כל הזמן ישב בשקט במושב לידי. הוא דווקא התחיל לחייך מכל
הסיפור הזה. הוא היה מאוד מאושר מזה שמצאנו את איש הקשר שלנו.
"תגיד, אתה מדבר עברית?"
"לא יותר מדי... אני יודע כמה מילים בסיסיות שעברו אצלנו
מדור
לדור."
"כמה מה?"
"משיח. גואל. איש הקשר. אלוקים. חומוס. נבואה. מושחתים
כולם.
יא מניאק. יו נואו, דה נורמל סטאפ מן."
"מגניב."
השוטר עצר את הניידת, יצא ממנה ונתן גם לנו לצאת ממנה.
ואז הוא הוריד לנו את האזיקים, ורמז לנו לבוא אחריו.
התחלתי לדבר עם משיח.
"תגיד, אתה ידעת שאני הגואל?"
"ברור, נראה לך שנהניתי לנסוע במשאית המזוהמת שלך במשך חודש
במקום לטוס עם דלתא?"
"אז למה לא אמרת כלום יא חתיכת בן של זונה?"
"אההה, גם ככה היה קשה לשכנע אותך. לא נראה לי שהיית מקבל
את
זה בהבנה גדולה אם הייתי אומר לך שאתה הגואל של העם
היהודי."
"אז פשוט חיכית שאיזה 'איש קשר' יגיד לי את זה בזמן שאני
קשור
באזיקים?"
"משהו כזה. לזכותי ייאמר שלא ידעתי שזה הוא."
"כן, לזכותך. דביל."

המשכנו ללכת ככה ברחובות ניו-יורק.
אני חשבתי שזה די חבל שנטשנו את הניידת, אבל השוטר אמר לי
שהשותף שלו בטח הוציא כבר קריאה למטה על הגניבה של הרכב, אז
בטח מחפשים אותנו.
בסופו של דבר הגענו לדירה של השוטר, שגילינו שקוראים לו ג'ף.
אשתו של ג'ף הייתה ממש נחמדה. היא הכינה לנו ארוחת ערב.
מייק, הילד של ג'ף, הסתכל עלינו בתדהמה. הוא לא יכל להוריד
ממשיח את העיניים. כשאני חושב על זה, היה משהו מושך במשיח.
אם אני הייתי ג'ף הייתי מוודא שהילד שלי לא הומו.
כשסיימנו לאכול ג'ף ליווה אותנו לכניסה של הסאבווי ואמר לנו
לאן אנחנו צריכים ללכת.
"אוקיי גאייס, אתה לוקחים את הרכבת הדרומית ויורדים בתחנה
התשיעית. זה יוריד אתכם ברחוב 55. תעלו למעלה, ותלכו ברגל
לפינה של 53 והשביעית. שם אמור לעמוד מקור כל הרשע בעולם."
"סליחה?"
"זה סיפור קצת מוזר."
"הא, בניגוד למה שמתרחש פה עד עכשיו?"
ג'ף התעלם מהטון הציני שלי והתחיל להסביר לי על החוקיות של
העולם. ת'אמת? זה שילב הרבה ין-יאנג בולשיט כזה שאני תמיד
שומע מהידידות שלי שכבר סיימו ת'צבא והלכו להזדיין עם כל מיני
אוסטרלים בהודו ולפתוח קצת את הצ'אקרות שלהם תוך כדי.
ג'ף זיין הרבה את השכל על זה שלא יכול להיות טוב מושלם בלי
שיהיה רע מושלם, ושבכל טוב יש רע ולהיפך.
ואז הוא סיפר את הסיפור על ההתערבות.
מסתבר שפעם, לפני יותר מדי שנים הבוס והביץ' שיחקו קצת פוקר.
יותר מדי שוטים של ייגר גרמו לזה שהבוס נכנס לחובות. הביץ'
ידע שהבוס נמצא בכיס הקטן שלו, אז הוא רצה לדפוק חזק את הבוס
אחרי מה שהוא עשה לו בפעם האחרונה שהם שיחקו אז הוא אמר לו
שהוא ימחק לו את כל החובות אם הוא ייתן לו את הבייבי שלו, את
העם הנבחר שלו.
עכשיו הבוס, כמה שהוא אחלה גבר לפעמים, תמיד אבל תמיד מקבל
חרא החלטות כשהוא שיכור.
את הצרפתים הוא יצר כשהוא היה שיכור.
אז הוא נתן לו אותנו. ככה, בלי לחכות ובלי לדון הם לחצו ידיים
וזהו.
דה בוס איז דד - לונג ליב דה ביץ'.
עברו כמה שנים וכמה משחקי פוקר והבוס הצליח איכשהו להביא את
הביץ' למצב שהוא חייב לו. עכשיו, אפשר להגיד הרבה דברים על
הביץ' - שהוא מפסידן גרוע, שהוא שמן, שהוא מרביץ כמו ילדה
קטנה, שהוא לובש ורוד - אבל אי-אפשר להגיד עליו שהוא טיפש.
הביץ' הסכים לוותר על הרבה דברים אבל לא עלינו ולא על
הצרפתים.
הבוס אכל את עצמו מבפנים. בשלב מסוים הוא הצליח לגרום לביץ'
להבטיח לו משהו אחד.
כתמורה לביטול החובות של הביץ' הוא הבטיח לבוס שהוא כל יום
ילך לפינה של 53 והשביעית ויחכה למישהו שיבוא וישיר לו את
השיר שהוא הכי אוהב בעולם.
אבל היו לו תנאים, לביץ':
1. הבנאדם הזה צריך להיות יהודי כשר שלא התבולל בחייו עם
גויה.
. הבנאדם הזה צריך לשיר את השיר מההתחלה ועד הסוף.
2
"יש 12 מיליון יהודים בעולם. דווקא אני?"
"אני לא מתווכח עם ההחלטות של הבוס. הוא אמר לי שאתה צריך
לעשות את זה, אז פשוט תפסתי איתך טרמפ וגררתי אותך לפה."
"לא סיכמנו שהבוס עושה החלטות גרועות? בוא'נה יש מלא זמרים
יהודים. מאיפה הבאת אותי?"
"קודם כל, אין יותר מדי זמרים יהודים. דבר שני, כל מי שנשאר
זמר יהודי לא בדיוק שמר את בתוליו ליהודיות טהורות... בוא
נגיד, שאתה הבחירה הכי טובה שלנו."
"אבל... אתה שילמת לחשפניות כדי למצוץ לי!"
"תיקון: אני שילמתי לחשפניות כדי שימצצו לך ולא ישכבו איתך.
זה היה כדי שלא תתפתה ותקיים יחסי מין מלאים עם אחת כזאת.
לבוס לא אכפת אם מישהי מעבירה בך חוטר, אם אתה מבין מה אני
מתכוון."
"מפגר."

משיח ואני ירדנו לסאבווי, ירדנו בתחנה שג'ף סיפר לנו עליה ואז
הלכנו ברגל לפינה של ה53- והשביעית ולא ראינו כלום.
כלומר, ראינו כמה אנשים שחלפו ובאו, כאלו שעצרו לכמה דקות כדי
לקנות נקניקיה אצל המוכר, חבורה של כמה נערים שישבו על
המדרגות של איזה בית בפינה וזהו.
איפה הביץ' הזה קיבינימאט?
משיח הפעם היה רגוע לחלוטין, הוא ידע טוב מאוד מה לעשות.
הוא פשוט התחיל לצעוק באמצע הרחוב "ביץ'".
מבחינתו, אם זה עבד עם איש הקשר, זה יעבוד גם עם הביץ'.
אחרי שתי צעקות מוכר הנקניקיות זרק על משיח נקניקיה והתחיל
לצעוק עליו באנגלית במבטא צרפתי. הוא היה מכוער. כמעט כמו
הרס"ר שאתה פוגש בלילה הראשון שלך בבקו"ם.
"בא לך לסתום את הפה? אתה הורס לי את העסק!"
"אתה הביץ'?"
"אני לא אוהב את הכינוי הזה."
"איך אתה מעדיף שנקרא לך?"
"ז'רארד."
השתלטתי על השיחה.
"אני אשאר עם ביץ'. תרשה לי להציג את עצמנו. הוא המשיח
ואני..."
"תן לי לנחש - הגואל."
"חיכית לנו?"
"לא בדיוק. אבל ידעתי שהבוס שלך הוא לא בדיוק טיפוס שיחכה
יותר מדי זמן לפני שהוא ישלח אותך."
"טוב נו... כנראה שאתה מכיר אותו יותר טוב ממני. הבנתי שאני
עושה לך קריוקי. אתה רוצה את זה פה ברחוב?"
"אתה מכיר מקום יותר טוב?"
"לא ממש, אני די חדש בניו-יורק..."
"אז יאללה. תתחיל לשיר."
"אתה חתיכת זבל, הא? אתה ממש מוציא את כל החגיגיות מזה...
אני
ומשיח עשינו פה חתיכת מסע רק בשביל להגיע לפה ולשיר לך שיר
אחד מחורבן ואתה רוצה שנעשה את זה ככה, באמצע רחוב, ליד כל
מיני זרים ועגלת הנקניקיות המסריחות שלך?"
"ילד, אם אתה לא רוצה - אתה יכול ללכת. זה לא כוכב נולד
פה."
"טוב, טוב - איזה שיר אתה רוצה שאני אשיר לך?"
הביץ' חייך חיוך של בנזונה וחשף שורה של שיניים רקובות וסינן
מביניהן:
"Black של פרל ג'ם."
בנזונה!

התחלתי לשיר. שמרתי על טונים נמוכים. זכרתי את כל המילים
בעל-פה.
נשמתי כמו שצריך ושרתי מהסרעפת. אנשים עמדו מסביבי והסתכלו.
הביץ' מחק את החיוך מהפנים שלו ובפינה של העין שלו עמדה דמעה.
גנחתי כמו שמעולם לא גנחתי. זעקתי לתוך הצינה של ניו-יורק את
כל הרגש העצום שהיה בשיר הזה. הקאתי מתוכי את כל מה שיכולתי
לתת.
כשהגעתי לשורה שבה היא תהיה כוכב בשמיים של מישהו אחר נזכרתי
בה.

נזכרתי איך היא נכנסה לחדר שלי במבט הכי קר ומרוחק שהיה לה.
נזכרתי איך עוד ניסיתי לשאול אותה מה שלומה, ואיך עבר עליה
השבוע האחרון, אבל כשהתשובות שקיבלתי היו "אחלה וסבבה" הבנתי
שהיא לא רוצה לדבר איתי יותר.
נזכרתי איך היא ניגשה לארון שלי ושלפה דיסקים אחד אחרי השני.
ובכל שליפה אני הרגשתי שהיא נועצת עוד מסמר בארון שלי.
'Definitely maybe' של אואזיס.
היא שלחה לי חץ ישר לתוך הרגל.
'Harvest' של ניל יאנג
זה הרגיש כאילו שהיא קטעה לי את כף היד.
'עוד מעט' של אהוד בנאי.
הצלצל ללבלב העתיק לי את הנשימה לכמה רגעים.
'Siamese Dream' של הסמאשינג פאמפקינס
הרגשתי כאילו היא לקחה גרזן וגדמה לי את הזרוע.
'August and everything afer' של הקאונטינג קרואוז
המגנום שלה ירה לי כדור בתוך הפיקה של הברך.
'Grace' של ג'ף באקלי
היא גיחכה כשהיא ראתה דמעות עולות בעיניים שלי.
'The bends' של רדיוהד
זה פשוט הלך ישר לתוך הלב.
'פעם בחיים' של עמיר לב
היא שיספה לי את הגרון עם סכין חלודה.
'Ten' של פרל ג'ם היה בשביל הוידוא הריגה.
נזכרתי איך היא שמה הכל בתוך שקית ניילון שלא הייתה ראויה
להחזיק את האלבומים האלו, אמרה "טוב אז..." וכשאני נשארתי
לעמוד בחדר, בוהה בה במבט ריק, היא השלימה "ביי" וסגרה
מאחוריה את הדלת מבלי להסתובב.

נזכרתי בה והתחלתי לבכות.
אף-פעם לא הצלחתי לשמוע את השיר הזה עד הסוף.
הביץ' התחיל לצעוק לאוויר כל מיני ביטויים שאף-פעם לא טרחתי
להבין את המשמעות שלהם בצרפתית. משיח ניסה לפייס ולתקן. אבל
לי לא היה אכפת.
עזבתי את משיח לרדוף אחריי, לצעוק לי שאני לא יודע מה אני
עושה ושאני מביא לאבדון. ככל שרצתי יותר מהר ככה נכנסה לי
יותר רוח לאוזניים ופחות שמעתי אותו.
רצתי כל הדרך עד לחניון שבו השארתי את צביקה.
נכנסתי לקבינה, הכנסתי את Ziggy stardust למערכת, העברתי
לשיר האחרון ונסעתי בחזרה לאריזונה.
שמה אין עבר.
שמה אין עתיד.
שמה אני דה קרייזי יזראלי קיד.
כן...
הייתי הנהג הכי משוגע באריזונה.