יש לי חלון אל הים
מסגרת מן המוכן מדי אחר הצהרים
לשקיעות מאכלות של סתיו.

כבר שבועים, מדי ערבים,
אני על אדן החלון מכופפת ברכים,
לכוון טוב-טוב את הקפיץ.
מניפה כנפים פעם, פעמים,
מנערת-פורשת את כל הנוצות,
ו-הופ!, אל תוך הציור
קופצת לשכשך קצות
אצבעותיי בבריכות של אש;
מתגלגלת בין עננים סגולים של חומצה,
וכבר עולה ריח קל של חריכה בקצה הנוצה.
מדלגת ועומדת על כדור של שמש,
מסתכלת בשמי עדי ומחכה,
שתסיים לצייר את הירח;
אז בתחושת הקלה ואבחת כנפיים
להמריא במעוף נמוך מעל צמרות האורנים
לדגדג כפותיים בין המחטים,
ולצלול לתוך הלובן הקריר והרוטט
בדיוק לתוך החור שסיימת לשרטט.

כך מזה שבועים, מדי ערבים,
אני נוסקת-צוללת בינות לצעיפים סגולים וכתומים
ומחפשת אותך בין החורים.