בחוץ הרוח לוטפת
את צמרות העצים,
ופה אני,
מחכה לך.
צלילים עדינים מתרפקים עלי.

הרוח מתחזקת,
רועמת היעדרותך בי,
כמו שפתיי
העצלות לזעוק דמותך אלי,
המתביישות מן הכאב
שהטלתי בך
באהבה שאין כמוה,
בגאוותנות מהוסה.

כל כך הרבה רגש כלפייך,
מתרכז בנקודה אחת קטנה-
בי.
לעיתים אני (אפילו אני)
קטנה מנשוא
את מלוא עוצמת האהבה
שעוטפת אותי,
מחללת דרכי צלילים ענוגים
של התמסרות מוחלטת.

17/11/01