מלאך המוות הוציא את הקלף והביט היטב ברשימה. הוא נחת בלב
האוניברסיטה והחל לטייל בקמפוס, בין הדשאים הירוקים והפסלים
המוזרים. ברשימה שלו הופיע שם של סטודנטית, בת-חן, ומאחר
שהייתה צעירה החליט מלאך המוות להעניק לה יחס אישי. הוא נכנס
אל הקפיטריה וחיפש אחריה. כאשר הסתובב ליד אזור ההגשה הוא
הבחין בזווית ארובת עינו בתזוזה של יופי פשוט וחינני, שפיזז
בדרכו החוצה מן הקפיטריה. מלאך המוות החל לעקוב אחר העלמה
הצעירה והיפה. היא כנראה הרגישה שמישהו, או ליתר דיוק, משהו,
דולק אחריה והגבירה את קצב צעדתה. היא ירדה במדרגות ועברה את
הדלת המסתובבת והחלה ללכת לכיוון תחנת האוטובוס. מלאך המוות
המשיך ללכת אחריה ובמזל הגיע בדיוק כאשר הקו שלה הגיע. מלאך
המוות עלה אחריה לאוטובוס והנהג לא שם לב לנוסע בעל החרמש
וההילה העובר בדלתו. מלאך המוות התקרב אליה ואז שאל:
"אפשר לשבת לידך?"
"כן", השיבה בחן וחייכה.
מלאך המוות התיישב לידה והסתכל עליה בחיבה. שערה הארוך גלש
מעל כתפיה ועיניה העטופות במשקפיים הקרינו נחמדות וחוכמה.
שפתיה וקולה היו מתוקים כדבש ועורה הצחור היה לבן כחלב וחלק
כמשי.
"שלום לך, בת-חן", אמר מלאך המוות.
"כיצד אתה יודע את שמי?" שאלה מופתעת.
"לא יודע, זוכר", השיב מלאך המוות.
"אם אינני טועה, את לומדת רפואה", אמר.
"כנראה שנפגשנו בעבר, אך אינני זוכרת", אמרה לו.
הוא חייך אליה חיוך נבוך.
"מה אתה לומד באוניברסיטה?" שאלה.
"אני... אהמממ... מתעסק הרבה... באינסוף", ענה בגמגום.
"לכם המתמטיקאים יש דרך מוזרה לומר דברים", אמרה בחיוך.
"איך זה ללמוד רפואה?" שאל.
"ובכן, זה מצריך הרבה שינון, הרבה עבודה קשה. יש גם עבודה
מעשית. עלינו לנתח גופות."
"האם מראה של גולגולת מפחיד אותך?" שאל.
"בכלל לא", ענתה בעליצות.
לשמע תשובה ניצתה תקווה בלבו המטפורי של מלאך המוות. המלאכית
היפהפייה שאהב פחדה פחד מוות מגולגולתו המחייכת ומאז לא ראה
את פניה שנית. מאז פגש המוות מלאכיות אחרות ונשים אחרות, כולן
היו יפות, אך כולן היו לא זמינות. האם זאת האחת? חשב מלאך
המוות. האם נמצא מזור לחוליי ומימוש לכיסופיי?
הוא חייך אל בת-חן חיוך שוחר טוב.
בת-חן חייכה בחזרה.
"האם ראית אי פעם את הזריחה על שחר של בראשית?" שאל.
"לא", ענתה.
"במסגרת עבודתי יוצא לי לראות עולם וזמן. נכחתי בהרבה רגעים
מרתקים וכן ברגעים מלאי הוד."
"זה נשמע מאוד מעניין", אמרה, "במה אתה בדיוק עוסק?"
"אני, אפשר לומר, קוצר", אמר תוך ניסיון לייפות את האמת
המפחידה מבלי לשקר בבוטות.
"מה לחקלאי ולמתמטיקה?" שאלה בסקרנות.
"יותר מאשר את חושבת, וזה מסובך מדי להסביר. הפרטים הטכניים
בוודאי לא יעניינו אותך", התחמק מלאך המוות.
הם המשיכו לדבר ביניהם על עניינים שונים, וכל משך השיחה היא
ענתה לו בנחמדות, בנועם, בחיוך ובחן. היא החמיאה לו רבות כאשר
השוויץ בפניה על יכולתו המדהימה בשימוש בחרמש ועל כך שהוא
קוצר מהר יותר מקומביין.
האוטובוס עצר באחת התחנות ועלו עליו כמה אנשים, ביניהם אישה
קשישה עם מקל הליכה. כאשר ראתה אותה בת-חן היא מיד שאלה אותה
בנימוס:
"סליחה, גבירתי, את רוצה לשבת?"
"תודה רבה לך עלמתי הצעירה", אמר הזקנה.
בן-חן קמה מהכיסא ואז מלאך המוות הניח ידו על כתפה ואמר:
"שבי את, אני אקום."
"לא, אני אקום."
"זה בסדר, עתותיי בידי. אני אקום."
"לא, זה בסדר, אני אקום."
"אני מתעקש, אני אקום", אמר מלאך המוות וקם בהחלטיות.
בת-חן חייכה אליו והתיישבה ליד הקשישה שתפסה את מקומו.
מלאך המוות נוכח עתה שבת-חן לא הייתה רק יפה ונחמדה אלא גם
טובת לב. למרות שהיה קשיש בהרבה מאותה זקנה, שמח מלאך המוות
לקום ולפנות לה את מושבו, ובכך להראות לבת-חן שגם הוא טוב,
שגם הוא מנומס, שהוא ראוי לה.
מלאך המוות הוציא נייר קלף ועליו ציור של קתדרלה גותית.
"מה דעתך על זה?" שאל.
"זה מאוד יפה", ענתה בת-חן.
"זו קתדרלה גותית", אמר מלאך המוות, "מבנה מפואר שנבנה במשך
דורות. הביטי כיצד צריחיה המחודדים שואפים אל על, כך גם אני
שואף אל גן עדן."
"אני גם שואפת לגן עדן", אמרה בת-חן.
"ואין לי ספק שגם תגיעי לשם."
"תודה", אמרה בת-חן בחיוך ביישני.
הם המשיכו לנסוע באוטובוס ומלאך המוות הסתכל בבת-חן הנאווה
מהופנט. היא הייתה כה יפה, כה חיננית, כה חמודה וכה טובת לב.
צלצול פעמון קטע את מחשבותיו.
"זו התחנה שלי", אמרה, "כאן אני צריכה לרדת." וקמה מהמושב.
"האם ניפגש שוב?" שאל מלאך המוות.
"יש לי חבר", אמרה.
מלאך המוות לא ידע כיצד לעכל את הבשורה המרה. הר התקווה שפיתח
קרס בבת אחת אל תהום הנשייה. ייאוש שוב הציף את כלוב הצלעות
שלו.
בת-חן התקדמה.
"את נורא יפה", אמר מלאך במוות בלהט מיואש.
"תודה", השיבה בת-חן בחיוך נבוך.
"... וגם נורא נחמדה", הוסיף.
בת-חן הסמיקה והנידה ראשה ברכות.
"שלום לך", אמרה.
היא ירדה מן האוטובוס ומלאך המוות הביט בה בערגה. שערה קיפץ
באלגנטיות על גבה הדק ורגליה טופפו בחן כאשר ירדה וחצתה את
הכביש. מלאך המוות הרכין את ראשו ומלמל לעצמו "למה זה תמיד
קורה לי?"
למרות שאין לו גלגלי עיניים, זלגה דמעה על לחיו והרטיבה את
הקלף ובו רשימת השמות שעליו לקחת.

בת-חן צלצלה בפעמון של ביתו של החבר שלה. חברה, בני, פתח את
הדלת.
"שלום", אמרה לו.
"איך עבר עליך היום?" שאל.
"היה נחמד", אמרה וחייכה אליו.
"את יודעת שאנחנו כבר כמעט שנתיים יוצאים ביחד?" שאל.
לפני שהספיקה לענות, הגביר את קולו ואמר:
"אז למה לעזאזל את עדיין לא נותנת לי?"
"אני עדיין לא מוכנה", אמרה בת-חן בחשש.
"כלבה מתחסדת", צעק בני ונתן סטירה חזקה בפרצופה של בת-חן.
בת-חן החלה לבכות.
"שקט! כלבה!" צעק ונתן לה אגרוף.
"עכשיו את תספקי, בין אם תרצי ובין אם לא!"
"אל תעשה את זה, בני", התחננה.
"היו לך שנתיים, עכשיו זה מאוחר מדי!"
"בבקשה... לא!" צרחה.
"שקט!" אמר בני בגסות והחל להפשיל את מכנסיו.
בת-חן ניצלה את ההזדמנות ורצה אל עבר הדלת. בני הגיב במהירות,
הוא הוציא סכין מכיסו וזרק אותה על בת-חן. הסכין פגע בצווארה
הענוג של בת-חן והיא נפלה שדודה. בני תפס אותה, שלף את הסכין
והחל דוקר אותה בכל חלקי גופה.
"עכשיו אני אקבל קצת", אמר בני שחיוך זדוני על פניו.
"אלוהים, אנא, אל תיתן לו לאנוס אותי..." התפללה בלחש בת-חן,
ואז נפטרה.
בני השכיב את גופתה של בת-חן על השטיח. הוא גהר מעליה וצחק.
"זה יהיה מספק", אמר בלעג.
"גור מפניי, חוטא! כה אמר גנב השנים, המתנקש שבפניו לא יעמוד
אף מנעול, החידלון הגדול! הישמר לך מחילול כבודה של העלמה
הנאווה, ולא תפגוש את אובדנך!"
בני הרים את עיניו וראה מולו את מלאך המוות, שלד לבוש בברדס
וגלימה שחורים ומעליו הילה בוהקת. בידיו אחז השלד חרמש חד עם
להב שהושחז בקרני האור של זריחת השמש ושומן בנצח של הזמן.
בני שלף את הסכין וזרק אותה על מלאך המוות. הסכין נתקעה בין
צלעותיו.
"מהלך מוטעה", אמר מלאך המוות.
בני נרתע אחורה בפחד.
מלאך המוות הניף את חרמשו ובמכה אחת שיסף את גרונו של בני.

נשמתה של בת-חן ריחפה מעל גופתה. מעיניה זלגו דמעות.
"כיצד הוא יכל לעשות לי את זה?" יבבה.
"הוא היה חלאת אדם, ואל תדאגי, הוא יבוא על עונשו בגיהנום",
ניסה לנחמה מלאך המוות.
"הי!" אמרה בת-חן, "אתה הקוצר שפגשתי באוטובוס!"
"נכון", אמר מלאך המוות.
"אז אתה לא בדיוק מתמטיקאי שעוסק בחקלאות", אמרה.
"לא יכולתי לגלות לך אז מי אני באמת", ענה לה מלאך המוות,
"אני מצטער."
מלאך המוות היכה בחרמשו ונשמתה של בת-חן נפרדה מגופתה.
"אין לי ספק שאת הולכת לגן עדן. יהיה לך טוב שם. המקום יפה
מאוד", אמר לה.
בת-חן חייכה אליו ואמרה בחן "תודה".
מלאך המוות ראה את נשמתה של בת-חן מתחילה לעלות ולפתע הבזיק
רעיון במוחו. רק עכשיו עשה את החשבון הברור מעליו.
"תוכלי לעשות עבורי טובה קטנה?" שאל אותה מלאך המוות.
"בוודאי", השיבה בת-חן. גם אחרי מותה טוב לבה לא הכזיב.
"מאחר שאת עולה לגן עדן, תוכלי למסור מסר ממני למלאכית
הג'ינג'ית-בלונדינית היפה האחראית על הטוב והאושר בעולם?"
"כן. מה אתה רוצה שאני אומר לה?"
"אמרי לה", אמר מלאך המוות, "שאני עדיין חושב עליה ואשמח מאוד
אם תבקר בביתי הגותי ונדבר קצת."
"אין בעיה. אמסור לה זאת", חייכה בת-חן והעפילה אל המרומים.

עבר שבוע ומלאך המוות ישב מדוכדך על כיסאו שבלב ההיכל הגותי
שבביתו האל-זמני. הוא החזיק את החרמש שמוט בידו הימנית ועל
ידו השמאלית השעין את גולגולתו. לפתע שמע צלצול פעמון בדלת.
"פתוח!" צעק.
הדלת נפתחה ומולו ניצבה המלאכית היפהפייה, והילתה בוהקת באור
השני רק לבורא עצמו.
"שלום, מוות. האם הכל בסדר אצלך?" שאלה באמפתיה.
אור כחול שמיימי ניצת בארובות עיניו של מלאך המוות למראה
המלאכית ושאלתה האכפתית.
"כמה טוב לשמוע את קולך הערב בשנית", אמר מלאך המוות וחייך.
המלאכית חייכה אליו בחזרה.
"אז מה קורה אתך בגן עדן?" שאל.
המלאכית החלה לספר לו את קורותיה בגן עדן, על יפי היערות ועל
הפרחים הפורחים בשדות, על הנחלים הזכים ופכפוך מפלי המים.
מלאך המוות בלע בשקיקה את מילותיה המתוקות, את משפטיה הענוגים
ואת האור השמיימי שהקרינה.
לבסוף אמרה "אני חייבת ללכת, מוות. התפקיד קורא לי. אני מניחה
שאתה מבין איך זה."
"אני מבין", אמר מלאך המוות. "ניפגש שוב?"
"אני עוד אבוא לבקר אותך", הבטיחה המלאכית. היא הייתה כה יפה
וכה זוהרת.
הוא נופף לשלום למלאכית היפה ואמר לה "עשית לי את היום.
תודה."
המלאכית הסתובבה בחן והמריאה אל על. מלאך המוות חייך באושר
והודה בלבו המטפורי לבת-חן על החסד שעשתה עמו. "יש עוד טוב
בעולם, מסתבר", אמר מלאך המוות והזקיף את חרמשו, שנצץ והחזיר
את אורה של ההילה שמעל גולגולתו המחייכת. כך ישב מלאך המוות
והרהר בטוב, וחיכה בקוצר רוח לביקורה הבא של המלאכית
הג'ינג'ית-בלונדינית היפהפייה.