ברדיו אני שומע את הליידי בסטן
מרחוק אני רואה, את הבניינים
מבקשים ליפול
הכביש נראה, כמו נמשיך עד אינסוף
לעיתים בלי כוונה
לעיתים בלי הכרה
אני יוצא אליו, מביט מהשמשה
איך הכביש המהיר
מוכן, שאני אצטרף לדוהרים בסערה
אני אוהב את הירידה
כמו הכניסה אל החיים
מן הצד השני
אני לא בטוח,  שאלוהים רואה אותנו עכשיו
ברדיו, הליידי הלכה ולאונרד נכנס
כול אחד צריך את סוזאן שלו
ואני חושב על החטאים, שלא חדלים לצוץ
יכולתי למות, יכולתי גם לכתוב את זה בלי הסבר
את מי אהבתי, עכשיו מול הבית
אני לא רואה אם יש אור בחדר
ואולי היא כבר חלפה, אולי גם היא
דוהרת בסערה
בין הפינות
כול אחד מחפש לעצמו מקום
אני עושה לעצמי רשימה בראש
של כל ההבטחות
עד האחרונה שבהן,
ועכשיו שוב בכביש המהיר
אלוהים, יכול היה להיות גרוע
לוחץ בלי אבחנה
מביט סביבי על האנשים הדוהרים
כמה מהם, יודעים לאן לחזור
אחרי שהם נכנסים בדלתות הבתים?
סיבובים עדינים, ואורות גבוהים
בדרך חשוכה, אולי שם הכול מסתתר
לא ביקשתי את האמת, גם לא חצי ממנה
הרי בסוף זה חולף
ומה נשאר?
מהכביש המהיר, רואים איך העיר נבנית
ואנחנו קטנים, אפשר לוותר
גם אחרי ששמענו את הפעמונים מצלצלים
וגילינו איפה הליצן מסתתר
אני מתחיל לחזור בחזרה
מספרים, שירים ודרכים
לומדים הרבה יותר
גם הזמן פתאום מקבל הכרה
יכולתי לנסוע שעות
אם הייתי יודע, שהמקום אליו אני חוזר
תמיד יהיה שם
רואה את הכלבים משוטטים
ואת החלון פתוח
מדמיין את עצמי דוהר בסערה
אבל בסוף, תמיד עוצרים בחריקת בלמים
רגע לפני שנכנסים הביתה.