אנחה כבדה נשמעה מפיו של השופט הזקן, מלווה בקול שיעול.
'זה האדם שהולך עכשיו להחליט במלל פיו את גורלי?' חשב לעצמו
אורן שנייה לפני גזר הדין.
המחשבה הזו נראתה על פניו בבירור.
פנים שהשתנו כל כך בשלושת החודשים שעברו מאז המקרה ההוא.
שלושה חודשים של נוף בצבע אפור בתא מעצר מסריח באבו-כביר.
קווים שנחרצו על פניו, אם מדאגה, אם מכך שהזדקן בפתאומיות.
הילד-גבר הזה בן ה33-.
כל מה שרצה עכשיו הוא להתכרבל במיטתו הישנה בבית הוריו.
השופט רוזנפלד היה כבן 75. בערוב ימיו לכל דעה. אך שופט מחוזי
זה היה שועל קרבות ותיק. ה-"ותק" שלו , יחד עם אהבתו למקצוע,
נתנו לו את הזכות לבחור באילו משפטים להופיע בבית המשפט
המחוזי בתל אביב.
והוא "אהב תקשורת הבן-טיבוגה הזה" כמו שקרא לו נשיא בית
המשפט, וחברו הטוב, בחדרי חדרים.
"מדובר כאן במקרה חמור, אולי החמור ביותר בשנים האחרונות בקרב
גופי הביטחון של מדינתנו. כשופט ותיק ואידאולוג, שמחתי
שהפרקליטות המחוזית החליטה שיש לשים סוף למקרי הרשלנות וחוסר
המקצועיות ששוררים במשטרה ובשירות בתי הסוהר, ולעשות דוגמה
לעתיד ממקרה טראגי זה..."
השופט רוזנפלד נהנה לשמוע את הקול של עצמו. הוא הקריא כל הברה
כאילו היה בן גוריון בעצמו בזמן הכרזתו על מדינת היהודים
החדשה.
הקולות היחידים בבית המשפט מלבד קולו היו תקתוקי הפלאשים של
הצלמים הסקרנים.
שופט אחר אולי היה מבקש מהם בתוקפנות להפסיק זאת, אך לא
רוזנפלד.
באלכסון אל השופט ישב לו אורן, כפוף ראש, עם סנגורו שמימן
בקמצנות יתר שירות בתי הסוהר.
הוא לא העז להסתכל אחורה. הוא ידע שכמו תמיד יושבת כמה שורות
מאחוריו אלה, אמה של מאיה אהובתו. לשעבר צריך להגיד. או שבעצם
ז"ל.
הוא פחד שתתעלף שוב, כמו שקרה בדיון מעצרו הראשון.
מעולם לא האשימה אותו במותה של מאיה, אבל עיניה שרפו בו חורים
חדשים בכל דיון. לא העז לדבר איתה. כזה היה.
לאחר דיונים רבים שבהם נעדרו חבריו לשעבר ממתקן הכליאה, שוב
ראה את בני, סגן מפקד הכלא במדיו המצוחצחים.
גם נדב הגיע. הוא צולע כבר שלושה חודשים. פלטינות או משהו.
אף אחד לא ציפה לבואה של אסנת. היא במחלקת השיקום בבית
לוינשטיין.
ההורים של נמרוד ודרור לא היו פאסיביים כמו אמה של אלה. בכל
דיון הופיעו, ובכל דיון ירו עליו צרורות של מילים קשות. אך
כאפס וכעין היו למחשבה אחת על מאיה שלו, או על סבלה של אמה.
האכפתיות הזו לא שררה כלפי ההורים של אמסלם ורביע.
'איך העזו בכלל להראות את פרצופם פה?' חשב לעצמו בפעמים
הבודדות שהיה קוהרנטי מספיק כדי לחשוב בבירור.
אורן התפלא על עצמו על כך שהחזיק מעמד עד עכשיו. מעולם לא
התמודד טוב עם ביקורת רעה ועם האשמות קשות. לא שהיו לו מקרים
רבים שבהם חווה אותן.
כנראה שאינסטינקט החיים חזק מדי אצלו כדי שיוותר עליהם בקלות.
גזר הדין היה ידוע מראש. כל הפוליטיקה הזו לא הותירה לו שום
סיכוי.
שלוש גופות של סוהרי שב"ס ושני פצועים, נוסף לשני אסירים
הרוגים זה די והותר כדי לחפש את הש"ג שיישא עליו את עול שק
האשמה.
מומחים אומרים שמכוח הואקום שנוצר כתוצאה מפתיחת הפיות בהקראת
העונש ניתן היה לשאוב את כל החמצן מתוך אולם כדורסל שלם בשלוש
שניות.
פעמיים ח"י שנים בכלא. מספר יפה יצא לממזר רוזנפלד.
אבל אורן לא ריחם על עצמו; כמו שידע, ברגע שדלת האגף נפרצה
ועיניו נחתו על סכין המטבח שעשתה את דרכה בתוך צווארה של
מאיה, שאין עוד שום משמעות להמשך קיומו.
ביום שישי, קצת אחרי 9, כבר צחקו על כך בתכנית הבידור
האקטואלית השבועית:
"לא נורא, כשהוא ישתחרר הוא יילך לנקות את הראש שנה בהודו,
ויחזור רענן כמו חדש לתפקיד בגיל 70".
קצת אחרי 10 אורן היה במרפאה אחרי עוד התקף חרדה.
חמש שנים מהרגע שעיניו הצטלבו עם עיניה.
חרטות מילאו את לבו על כך שלא הספיק לתת לה את מלוא אהבתו.
על כך שאהבתם לא נשאה פרי.
על כך שעבודתו גזלה ממנו את רוב כוחותיו והשאירה אותה עם
השאריות.
על כך שזה יהיה התקף החרדה האחרון.
לפחות כך קיווה. |