פרדוקס

אני לא אוהב לכתוב
כשאני מעשן
(גם הסיגריה וגם
מלאכת הכתיבה
צריכות שתיהן את יד ימין
לדאבוני)
אך כשאני
כותב
(חש צורך)
אני מוצא ש
יש לי חשק
לעשן
(אני רוצה)

אני תוהה

חשיכה מלטפת את
מיתרי הגעגוע
שמנגנים שיר שקט
חלש ועצוב
אל גוף חמים וחסר
אני מדליק עוד סיגריה
אולי הצריבה בגרון תעזור
להפיג מועקה מצטברת ב
יום יום מונוטוני
רציתי קצת שקט, עכשיו
אני בעצמי עושה רעש מוגזם

היד מחליקה על הגיטרה
מתוסכלת
הצלילים לא נקיים ב
פריטה מבולבלת
זה נשמע כמעט אבל לא
מספיק, גם זה לא עושה לי אז
גם כאן אני מפסיק
לשתות עוד קפה, ש
אולי יעורר אותי
ואולי ינער אותי. משהו
חייב לעשות
כי אני לא יכול סתם ל
המשיך ולהיות
(האמנם?)
את יודעת יקירה, ה
ילדות התמימה
שבכלל לא יכלנו
לחשוב או לדעת
נחשקת לי עכשיו, ה
תקופה הקסומה, ואני
רק אושיט יד, שוב
אוכל בה לגעת

אני אוהב כוסיות

לא מתבייש לומר זאת
קראו לי שטחי ורדוד
כן, אני בן
וככזה
אוהב מוצקות עגולה של חזה
ותחת קטן במכנס צמוד
ובטן שרירית (במידה)
ושקע בגב
הנה
אמרתי הכל עכשיו

חינוך

"קולה זה נורא טעים
גם מקדונלד'ס
אבל הם קפיטליסטים מסריחים
אז אני לא קונה יותר"
אחי הקטן. כולה בן ארבע עשרה
וכבר יש לו תודעה צרכנית
מפותחת ומגובשת בסיסמאות
אני מנסה להסביר לו
שלא נורא אם ישתה קולה
כי הרבה יותר חשוב
שידע מי היה מארכס

סיני

אני רוצה לחזור
אל החול של סיני
אל הים הכחול
אל השקט
להתעורר אל מול זריחה מטורפת
ולחזור לישון
כי נעים לי לחבק אותה
במשך עוד כמה שעות
אל הלילות הארוכים
מתחת לסככת הכוכבים
בהירים כל כך
כי אין תאורת רחוב
וגם אתה חייב להיות
בהיר כל כך
ורק לאהוב
אל השתיקות הארוכות
הפלאפון המכובה
אל הזמן שנמדד על פי
השמש בשמיים
וכמות התיאבון
אל הגלים האינסופיים
של מים, של שלווה
אל הרצון, להיות ער
רק כי תמיד אפשר לישון
אני רוצה לחזור לשם, להשתחרר
אל הנקי והטהור והברור
(לשנה הבאה בבק"ום
כי בינתיים אסור)

?

איה הדרך הברורה שנהגתי ללכת
היכן הכוכבים שזרחו לי מעל והאירו לי
מורד ההר אני מביט אל הפסגה ותוהה
האם הפתרון לבסוף פשוט שיר הוא לי