לכשיכולו כל הקצים
יירצחו כל היונים
יוחלפו בניצים
לא נוכל לומר
אפילו
שזעקנו

כשיחלפו יסורי התופת
נהיה לעצמנו זרים
באפילה לא יוכלו להקרא
מילים, שירים
כשנמות מבפנים
נאשים
בעיקר את עצמנו כי
שתקנו

בתרחיש דמיוני
שבעיניי רוחי
אני
רואה אותו עומד
מכובד, בחליפה ועניבה
מביט ישירות אלינו
נטולי התקווה
בתוך ראשו הוא מהמהם
פזמון קליט ונוח
מרצה לפנינו על
חשיבותו של הכוח
בחוק הג'ונגל האכזר
הישן נושן
שאומר החזק שורד ואילו
אנו היינו החלשים
ולרגע חולף
אינו מתעלם
במבט אדיש
מיתמם
למה לא נשמע אז קולכם
הרוב הדומם?

בסיפור המיתולוגי על
בגדי המלך ה
חדשים
נמצא צדיק אחד
ילד
בתוך קהל האנשים
שידע לצעוק שהמלך
הוא עירום

והעם
שמע את המילים
והבין את הנאמר
והרים את קולו עד ש
המלך הנמהר
מיהר, בבושת פנים
לכסות על מבושיו
ורץ לעטות על עצמו את
מלבושיו

לא חסרים לנו
גם לא ילדים
שצועקים
(ואולי חסרים עדיין
אך ישנם מעטים)
לא חסרים לנו
כאלו שמעידים
על
חולשת החזקים
בינינו נמצאים
גם תמימים
גם חכמים
אפילו כמה
צודקים

אבל אנחנו שותקים

המלך מידאס ביקש מהאלים
שמגעו יהפוך לזהב
בתאוותו לעושר פגע בכל
באשר אהב
(אפרסקים, יין, ואף
חתול מלכותי
הפכו צוננים וקשים
קיבלו ברק מתכתי)
המלך התנחם על
תאוותו, ומחל
על
גאוותו
התחנן למחילה
ונסלח
(את התאווה למדנו יופי
הלקח קצת נשכח)

גם בני ישראל
במדבר
נואשו מלחכות למשה
שירד מההר
עם עשרת הדברות
והקימו להם עגל מזהב
שיהיה להם לאל
(ומי היום יאמין ש
מסגידה לעגל
היה בא לציון גואל?)

וכשיכולו כל הקצים
ימותו היונים, יוחלפו בניצים
יחלפו הייסורים
יידמו השירים
האם נוכל לומר לעצמנו
שמתנו (מבפנים)
מות גיבורים
?