"עוד לילה של גשם צפוי." אמר החזאי בחיוך מתנצל ואני נאנחתי.
זה היה סוף שבוע גשום לאחר שבוע גשם שלם ואני ישבתי לבד על
הספה בדירת שלושת החדרים שלי
והרהרתי.
ככה, בלי להרגיש שרטטתי על עיתון סוף השבוע טבלת חסרונות
ויתרונות לגשם, כמו שעשיתי שלושים שנה קודם בבית הספר.
העפתי את העיתון לשולחן-העץ-יד-שנייה שלי ונאנחתי שוב.
כן, לאחר חמישה בקרים של נסיעה במכונית מקרטעת בגשם שמקיף
ומנהל מלחמה בלתי נפסקת עם המגבים, נסיעה בעיניים מצועפות
כתוצאה מארבע שעות שינה, הגיע יום חמישי בערב. אבל חוץ מהידיעה
שלמחרת אקום בצהריים לא חשתי שום רווחה, כך שבאופן ספונטאני
ומנוגד לאישיות הזקנה שלי, החלטתי לצאת לטיול בגשם.
השעה הייתה כמעט תשע בערב ובחוץ תקף מבול שנראה היה שנלקח
היישר מימי נוח אבל הייתי נחוש בדעתי שלא להמשיך לשבת מול
הטלוויזיה, נרדם לאיטי מול קומדיה נמוכה.
התלבשתי במהירות, לקחתי מטרייה ויצאתי החוצה. עוד לפני שהגעתי
לרחוב רוח קרה וחודרת עצמות קידמה את פניי העייפות ולרגע עטיתי
על עצמי הבעה מיוסרת ונתתי למחשבות החרטה להחליף את הציפייה.
בעצם, מה רע בבילוי ערב שקט מול הטלוויזיה ? "הכל." עניתי
לעצמי והרמתי את צווארון המעיל בהחלטיות.
יצאתי מהמחסה האחרון של הבניין מפני הגשם ונכנסתי למבול.
מנגינה של דפיקות נשמעה על גג המטריה, מרגיעה באופן תמוה ביחס
לסופת הרעמים שהתחוללה מסביבי.
דילגתי מעל שלולית חורפית תמידית ביציאה לרחוב והתחלתי ללכת.
הצצתי מהמחסה מתחת המטרייה שלי וראיתי עננים אפלים מכסים את
השמיים.
לא הייתה לי תוכנית ברורה לאן אני הולך אבל חשבתי בכיוון
מערבי. כך, כשעיניי מביטות לכיוון בו נעלמה השמש שעות מספר
קודם לכן, הלכתי עם הרוח.
כשהגעתי לתחנת האוטובוס הייתה השעה כבר תשע וחצי בערב ולא
ציפיתי לראות אנשים מחכים בשעה שכזו ובגשם שכזה, אך בכל זאת
ישבו שם מספר אנשים וחיכו.
חשבתי לרגע שאולי הם רק מצאו את התחנה כמפלט זמני מהגשם אך איך
קרה שנתקעו לפתע בגשם הלילי הזה כאשר ירד גשם ללא הפסקה מהבוקר
?
לאור פנס רחוב מהבהב ראיתי ארבעה פרצופים מביטים אליי: אדם זקן
עם מבט זועף, אישה זקנה ששילבה ידה בידו וחייכה חיוך שנראה כמו
חלק קבוע מפניה, איש צעיר בעל זקן ושיער ארוך ואדם מבוגר שנדמה
היה שיירדם בכל רגע.
התכוונתי לעבור על פניהם ולחשוב על המחזה המוזר כאשר הזקן פנה
אליי בשאלה: "אתה לא מתבייש?"
הסתובבתי, לא בטוח שאני הוא זה שנשאל, והבטתי בעיניו הזועמות.
"סליחה?" ביררתי.
"שאלתי אם אתה לא מתבייש!" חזר הזקן על דבריו.
"אינני יודע. יש משהו שעליי להתבייש בו?" שאלתי בחיוך מנומס.
"חוצפה! איך אתה מפקיר את הכלב שלך ככה?" שאל הזקן ועווית
עצבנית החלה להופיע בעינו השמאלית.
עקבתי אחרי עיניו וראיתי כלב מעורב קטן ספוג במים מסתכל אליי
באדישות בעוד הגשם ממשיך לרדת על פרוותו המדובללת.
"הו, הוא לא שלי." אמרתי.
"אבל הרי הוא הלך אחריך כשעברת כאן." התערבה הזקנה בשיחה.
לא שמתי לב לקיומו של הכלב עד שהזקן לא גרם לי לעצור מהליכתי
ולכן רק משכתי בכתפיי וחזרתי על דבריי: "אינני יודע מדוע עשה
זאת, אבל הוא לא שלי."
"ובכל זאת, האם תפקיר אותו לחסדי הרוח והגשם?" שאלה הזקנה.
התבוננתי בכלב והוא ניגש ונעמד לידי.
המטרייה חסמה את הגשם ונתנה לו רגע להתאושש.
הוא התנער, מעיף את רוב המים עליי, וכשכש בזנבו.
"לדעתי... אתה צריך לקחת אותו." אמר לפתע האיש המנומנם שלפי
קולו התקשיתי להבחין האם הוא באמת עייף או פשוט שיכור.
"ולמה שאתה לא תיקח אותו?" שאלתי בעצבנות.
השיחה המוזרה החלה להכביד עליי.
האיש המנומנם לא ענה ורק עצם את עיניו.
הזקן נאנח ואמר בשקט: "בושה של אנשים יש במדינה הזו."
התבוננתי בו ונאנחתי גם אני.
"טוב, אני אקח אותו, מרוצה?"
"עושה לי טובה." אמר הזקן בשקט אך על תווי פניו הזקנים ראיתי
את שביעות רצונו.
עמדתי שם עוד מספר שניות ופניתי להמשיך בדרכי הלילית כאשר פקח
האיש המנומנם את עיניו שוב ופנה אליי.
"ראית אם קו 5020 עבר פה?" שאל בקולו העייף/שיכור.
"ומאיפה עליי לדעת? רק עברתי פה עד שעצרתם אותי!" עניתי
בעצבנות.
האיש המנומנם מצמץ ארוכות ואני פניתי אליו בשאלה משלי.
"לא ידעתי שקיים קו כזה בכלל, אף פעם לא שמעתי עליו. לאן הוא
נוסע?"
"הביתה." ענה האיש בפשטות.
חשבתי שהוא צוחק על חשבוני ופניתי בפעם השניה ללכת כשהזקן
הזועף פצה את פיו שוב.
"כולנו מחכים לו, אתה יודע. האם נסעת בו פעם?"
הרגשתי שראשי מתחיל לכאוב ועניתי גם לו בעצבים: "ואיך יכולתי
לנסוע בו כאשר לפני רגע אמרתי שאינני מכיר אותו ואינני יודע
לאן הוא נוסע!"
"הביתה." אמרה הזקנה בחיוך, "הוא נוסע הביתה."
זה הספיק לי.
"טוב, אינני יודע מה אתה ואישתך רוצים ממני, אבל..."
"היא לא אישתי." קטע הזקן את דברי.
"טוב..." התחלתי לומר אך הוא קטע שוב את דבריי.
"זה לא עניינך גם מי היא ומי אני." אמר ואז הוסיף ואמר לאישתו,
"אני אומר לך, המדינה מידרדרת!"
גלגלתי את עיניי ופניתי ללכת בפעם השלישית עם הכלב לצדי כשלפתע
שמעתי קול נשי צעיר קורא: "חכה רגע!"
הסתובבתי וראיתי שמי שחשבתי לאדם צעיר ומזוקן קם ודיבר אליי.
"אני רוצה לבוא אתך." אמר, ונוכחתי לדעת שהוא זה בעצם היא.
אישה צעירה לבושה בשמלה ארוכה והדוקה שנקנתה בודאי בחנות מותגי
יוקרה, בעלת שיער שחור ארוך ו... זקן.
המחזה הפתיע אותי עד כדי כך שעמדתי שם פעור פה ונתתי לה לחזור
על דבריה: "אני רוצה לבוא אתך."
היא יצאה מגגון המגן של התחנה ולאחר רגע במבול הייתה לידי מתחת
למטריה.
"אפשר לבוא אתך?" שאלה בחיוך שובה.
הסתכלתי בה, משתדל לא להתעכב על הזקן, ולבסוף חייכתי ועניתי:
"בטח."

  התחלנו ללכת, האישה המזוקנת מימיני והכלב המשוטט משמאלי,
המטריה בידי והמבול מעל לכולנו.
"מה עשית בתחנה? גם את חיכית לאוטובוס הביתה?" שאלתי בחיוך
לאחר שהתרחקנו מהתחנה המוזרה.
היא צחקה ואמרה: "לא, סתם ישבתי שם."
"את צוחקת, נכון?"
"לא, סתם ישבתי שם." אמרה ברצינות.
"סתם ישבת בלי מטרה בגשם?" ביררתי.
"כן." ענתה.
"מוזר." מלמלתי.
"אתה הולך למקום כלשהו?" שאלה בחיוך.
"לא." עניתי.
"אם כך, אם אני מבינה נכון, אתה הולך בגשם בלי מטרה, דבר שהוא
מוזר עוד יותר אם תשאל אותי." אמרה בתוכחה וצחקה כשראתה את
פניי הנבוכות.
המבול התחזק והכלב נבח קצרות בהתרגשות.
הלכנו בשקט ולא יכולתי שלא לחשוב על הזקן.
איך? למה?
ידעתי שקיימות תופעות שונות ומשונות בעולמנו הסוריאליסטי אבל
מדוע לא גילחה את הזקן ? והרי בלי הזקן נראתה כמו נלקחה היישר
ממגזין אופנה נחשב.
למעשה, כשאני חושב על זה, אני בוודאי נראה אדם מוזר מאד
בעיניכם עכשיו, אבל האם אפשר לחשוב מחשבות נורמליות כשהולכים
במבול עם דוגמנית מזוקנת וכלב שנובח עם כל התחזקות של הגשם ?
בכל אופן, אז עלה לי הרעיון: היא הייתה לבושה בהידור מסוים, כך
שהיה זה הגיוני לנחש שהייתה במסיבה, אולי... מסיבת תחפושות.
ככל שחשבתי על זה הדבר נשמע לי יותר הגיוני - תחפושת ! בדרכי
המוזרה רציתי להיות בטוח אך הייתי נבוך לשאול.
לבסוף הגענו לתחנת אוטובוס נוספת, זהה לקודמת אך ריקה.
"בוא נשב מעט." אמרה בחיוך, וניגשנו לתחנה.
התיישבנו על ספסל התחנה והכלב שהתייבש מעט נכנס ונשכב מתחת
לספסל.  
התבוננו זה בזו ואז היא נשקה לי. נוכחתי לדעת שמגע זקנה נעים
לא פחות ממגע שיערה החלק.
הייתי מופתע ולאחר מספר שניות החלטתי - אני חייב לשאול.
"איך הייתה המסיבה?"
היא נראתה מופתעת מעט. "איזו מסיבה?"
"מסיבת התחפושות כמובן." אמרתי, מנסה להישמע טבעי.
"לא הייתי בשום מסיבה... למה?" שאלה בחשדנות.
"אז... אבל... מה... הזקן..." גמגמתי.
היא התבוננה בי קצרות ואז קמה והלכה.
"חכי..." התחלתי לומר, אך היא הלכה הלאה בגשם.
הכלב יצא מתחת לספסל והסתכל עליי. לאחר מכן נבח ורץ אחריה.
התבוננתי כיצד הכלב מצטרף אליה והסתכלתי בשעוני.
השעה הייתה עשר וחצי ואני עצמתי לרגע את עיניי בתחנת האוטובוס
בשכונת הבתים הסגולים היוקרתית.
למעשה, הדרך חזרה מהשכונה החדשה לא הייתה כל כך מוכרת לי שכן
כשהלכתי עם האישה המזוקנת הייתי כה שקוע במחשבות עד כדי כך
שנתתי לה להוליך אותי ולא שמתי לב לדרך.
מחשבה זו הטרידה את מוחי התשוש מספר שניות ונעלמה.
הייתי כל כך עייף... נרדמתי.

  "יש לך משהו להביא לי?" שמעתי קול.
פתחתי את עיני ונרתעתי - פרצוף זקן מכוסה זיפים הסתכל עליי
מקרוב.
קמתי במהירות והסתכלתי בשעון: השעה הייתה אחת וחצי בלילה!
ישנתי שעתיים על ספסל תחנת האוטובוס.
"חמש שקל? אוכל?" המשיך הזקן לשאול.
קמתי ועניתי בבלבול: "מה? לא."
"אתה בטוח? אולי תלושים? או בגדים ישנים?"
"אני בטוח." עניתי.
ניערתי את ראשי וכאשר התעוררתי לחלוטין שמתי לב שלקבצן, כך
קבעתי באותו הרגע, יש אלת בייסבול  גדולה בידו.
"אולי שעון?" שאל שוב והסתכל על השעון שלי במבט מאיים.
"אני לא חושב." אמרתי והתחלתי ללכת משם.
מכה חזקה מאחורי ברכיי הפילה אותי.
מכה נוספת בעורפי הותירה אותי מחוסר הכרה.

  כשהתעוררתי כעבור זמן מה הייתי מטושטש לגמרי והעורף
והרגליים כאבו לי כמובן.
לא נשאתי עליי שום כסף כך שהמטרייה, המעיל וכמובן השעון שלי
נעלמו יחד עם הקבצן-גנב.
"ממש יופי." מלמלתי לעצמי, רטוב לגמרי משכיבה של זמן לא ברור
בגשם משום שלשודד לא הייתה ההתחשבות לגרור אותי אל מתחת לגגון
תחנת האוטובוס.
זחלתי לתחנה ועיסיתי בעדינות את רגליי ועורפי.
כעת לא ידעתי מה השעה או איך אגיע הביתה.
כעבור חמש דקות מייאשות ראיתי מישהו מתקרב לתחנה, בעל רטייה על
העין.
כשהתקרב שאלתי אותו לשעה.
האיש הסתכל קצרות בשעון היד שלו וענה שהשעה היא שתיים ורבע.
הוא המשיך ללכת ואני קראתי לו: "חכה רגע."
הוא עצר וחזר לתחנה. כעת, כשהיה קרוב אליי, נוכחתי לאור פנס
הרחוב לעובדה משונה ביותר: בנוסף לעין הימנית שהייתה מכוסה
ברטייה לא הייתה לו עין שמאלית - במקומה הייתה עין מלאכותית
עשויה זכוכית.
אז איך לעזאזל ראה את השעה בשעון היד? איך הלך בנוחות שכזו
ובשעה שכזו בכלל? אולי הוא בעצם רואה בעין שמתחת לרטייה והוא
מעמיד פנים?
שאלות רבות מילאו את ראשי אבל אני השתקתי אותן בבת אחת ושאלתי
בהתנצלות: "שדדו אותי, ו... אני מצטער, אבל אפשר ללכת אתך מתחת
למטרייה? נראה לי שאתה פשוט בכיוון שלי ולא נראה שהגשם יפסיק
בקרוב."
האיש הסתכל על המטרייה שבידו ואז העביר אליי את מבטו בחיוך.
"אני מניח שתוכל."אמר ואני באתי ועמדתי על ידו מתחת למטרייה.
הלכנו בשקט זמן רב כשרק טיפות הגשם הניתזות על המטרייה השחורה
שאחז בידו מפירות את הדממה.
כשלבסוף עצרנו חשתי אנחת רווחה כשראיתי שאני בשכונה שהייתה
יותר מוכרת לי.
"טוב, אני פונה כאן." הביט בי האיש בעין הזכוכית שלו והצביע
במורד שביל שהוביל לבית דו-קומתי.
הבטתי קדימה וראיתי תחנת אוטובוס ריקה לא רחוק משם.
"להתראות. תודה." אמרתי ורצתי לשם.
ישבתי רועד בתחנת האוטובוס, חושב איך הגעתי לשם.
ראיתי את האור נדלק בביתו של האיש עם עין הזכוכית ולרגע חשבתי
לגשת לשם ולשאול אותו אם יזמין לי מונית או יארח אותי אבל
החלטתי להישאר במקומי. עברתי מספיק דברים באותו הלילה.
השענתי את ראשי אחורה ועצמתי את עיניי. כמעט ונרדמתי שוב כאשר
רעש העיר אותי.
פתחתי את עיניי וראיתי גבר צעיר, לבוש בגדי עסקים יקרים ומגולח
למשעי  מביט בי במבט ידידותי, וחשוב מאד - הוא החזיק בידו
מטרייה.
"נתקעת בגשם, אחי?" שאל.
"בדיוק." חייכתי.
"איפה אתה גר?" שאל.
"רחוק." עניתי.
"אם כך, אתה צריך את קו 5020. אל תדאג, אתה בתחנה הנכונה ויש
לי מספיק כסף לכרטיסי אוטובוס לשנינו."
כמעט ופרצתי בצחוק עייף כששמעתי את מספר הקו ורק שאלתי כשאני
יודע את התשובה מראש.
"לאן הוא מגיע?"
"הביתה." ענה בשלווה והתיישב לידי.

  כעבור זמן לא רב עצר האוטובוס בתחנה ונפתחה הדלת.
אוטובוס רגיל וכנראה גם נהג רגיל, חשבתי לעצמי.
"בוא." אמר האיש שחיכה איתי בתחנה ואני נכנסתי אחריו
לאוטובוס.
בזמן ובמקום אחר אולי הייתי מופתע לראות את האנשים שפגשתי
בתחנת האוטובוס הראשונה בה נתקלתי אבל באותו הרגע ההפתעה כבר
לא הייתה קיימת במילון המונחים שלי ואני רק החוויתי לעברם
לשלום בראשי.
הזקן העצבני והזקנה ישבו שוב יד כרוכה ביד בירכתי האוטובוס
ולרגע חשבתי שהזקן מחייך.
האיש המנומנם ישן בספסל האחרון ובמבוכה מסוימת ראיתי גם את
האישה המזוקנת והכלב המשוטט כמה ספסלים לפניו.
האיש שילם עליי ושנינו נכנסנו והתיישבנו סמוך לזוג הזקנים.
"ערב טוב." פנה אליהם האדון למרות שהשחר כבר עמד להפציע והם
החזירו לו באותה ברכה.
לאחר נסיעה שקטה ונוחה עצר האוטובוס ליד הבניין בו אני גר.
יצאתי מהאוטובוס והאדון בחליפת העסקים אחריי.
"איזה לילה..." אמרתי לעצמי.
"איזה לילה?" התעניין האיש.
"זה סיפור ארוך." השבתי בחיוך עייף אך הוא רק החזיר חיוך ואמר:
"אני אוהב סיפורים." כך שכגמול על הנסיעה באוטובוס ישבנו על
מדרגות הכניסה בבניין שלי וסיפרתי לו את כל מאורעות הערב.
"כשאני חושב על כך," אמרתי לבסוף, "אתה הטיפוס הנורמלי היחיד
שפגשתי בכל הלילה הזה."
"תחשוב שוב. אין בנאדם נורמלי שמסתובב בשעות שלפנות בוקר באמצע
מבול." אמר בחיוך ואני צחקתי.
לאחר מכן קם.
"להתראות." אמר ואני הרמתי את ידי לשלום.
בלכתו משם שמתי לב לעובדה שנסתרה מעיניי במשך כל זמן שהותי אתו
- האיש לא נעל נעליים.
התבוננתי בו הולך יחף עם מטרייה וחליפת עסקים וכשנעלם מעיניי
עליתי הביתה.
ישבתי כשבגדיי עוד רטובים על הספה ונרדמתי מול תחילת שידורי
הטלוויזיה.
רק עוד לילה של גשם.