אני כותב. אני כותב כי אני חסר מנוחה. כי נמאס לי לחשוב. כי
מחשבות הן כמו פופקורן שקופץ ממכונה לפני סרט. הן מתחילות
בגודל של גרעין תירס, אחרי זה מתפוצצות, ומזנקות, ומסתחררות,
ועושות רעש שמחריד את האוזן, מתנפחות למימדים אדירים ולא
מסתיימות. עד שנגמר הסרט ומכבים את האורות. מישהו חייב להוציא
את הזבל החוצה. לפנות מקום. מחר יום חדש.
אני כותב. אני כותב אלייך. מחשבותיי מוכרות לי מדיי מכדי
שאמצא עניין למען אותן לעצמי. אני ממען אותן אלייך. אני יודע.
את שואלת. למה אליי. אנחנו בכלל לא מכירים. כמעט זרים. ומי
שכותב מכתבים אל אנשים זרים הם רק חברות חשמל ועיריות, כאלו
שצריכים ממך כסף. אני כותב שאני לא צריך ממך כסף.
זה אפילו לא מכתב רומנטי. את חושבת. אני כותב שאני ציני מדיי
לכתוב רומנטיקה. רומנטי זה מה שקבלתי מטלי פרוכטר כשהיינו
בכיתה ב'. עם ציורים בטושים ודבק מגע בשביל להדביק לבבות
שנגזרו מחוברת. אני יודע. אני חושב. אבל את בכלל לא הכרת את
טלי.
אני כותב שאני כותב אלייך בגלל הרגעים הספורים שחלקנו את אותו
מרחב. את לא זוכרת מתי. אני כותב שחלקנו את אותו מרחב יחד.
פעם. אבל אבד לי הזמן. הזמן אבד לי למרות שאף פעם הוא לא
התקיים. לאן הוא אבד. את לא מבינה. אני מתעקש. אני כותב שתתני
לי אותו בחזרה. שאולי אז הייתי יכול לכתוב רומנטי.
אני כותב שאני לא יודע אם זו התחלה או סוף, בגלל שלא ידעתי
איפה מתחילים. איפה בכלל אפשר להתחיל. אם בכלל יכולים להתחיל
דבר כזה. אני כותב שיש לי כל-כך הרבה מה לספר לך, לכתוב לך.
דברים ששמרתי שנים בפנים ולא העזתי להוציא החוצה. אבל אחרי כל
הזמן הזה שעבר, אני חושב אם בכלל יכולה להיות לזה משמעות.
לשנות משהו מהקשר בינינו, זה כבר לא ישנה. את יודעת את זה טוב
כמוני. אני כותב שאת יודעת את זה טוב כמוני. אני כותב שמה
שנאמר עכשיו היה צריך להיעשות אז. ובין אז לעכשיו נפערה תהום
עמוקה של ריקנות, ודבר לא יוכל כבר לגשר על הזמן הזה. אני
חוזר וכותב הזמן שאבד, אבל זו תפילה יותר מאשר אמת. כי הזמן
הזה לא באמת אבד. הוא היה שתיקה. ושתיקות, כמו השתיקה שלנו,
הן הרבה יותר נוראיות מכל מילה   שיכולה להיאמר; הכי פוגעת,
הכי צורמת. רוטטת במקום שגורם לך להתכווץ בתוך עצמך.
את שותקת. אני כותב. אני כותב שאני זוכר שאמרת לי פעם, כמו
מתוך בבואה של עצמי, שיש לי את הכישרון לעשות המון דברים בזמן
שלא נחוץ לעשות דבר, ולא לעשות דבר כשהזמן מתחנן שיעשו בו
משהו. את צודקת. אני יודע. את לא זוכרת כבר דבר מזה אבל אני
יודע. אני יודע שאת צודקת. גם אז ידעתי. אבל אז התגוננתי. לא
יכולתי להתמודד עם זה. בראייה לאחור אני חושב שיותר משזו
הייתה אמת, זו הייתה נבואה. ולא נבואה שלי. נבואה שלך. משאלה.
אני כותב שזו הייתה משאלה שלך. אולי אפילו תחינה. בשביל לסגור
את המעגל הזה. בינינו. בשביל שאני אוכל להמשיך הלאה. בשביל
שאת תוכלי לדעת שהמשכתי הלאה. אני כותב שחשבתי שאני כותב
בשביל שאוכל לסלוח לך, אבל יותר מזה כתבתי בשביל שאת תוכלי
לסלוח לעצמך. את שמעולם לא הכרתי ולעולם לא אפגוש. אני שחלקת
איתו פעם תשעה חודשים את אותו מרחב.