הכול התחיל מויכוח בעבודה.
כשמשעמם לי, אני נהנה להשמיע את דעתי. בכלל, אני נהנה להחליף
דברי דעת עם אנשים אחרים, שמשתפים אותי בדעה ששונה משלי.
(בייחוד בעבודת בטחון בעלת נטייה לשעמם כשלי.)
הדיון התחיל בניתוחים להגדלת חזה.
אני טענתי, כפי שטענתי תמיד, נגד התופעה.
הרעיון של לשפץ את הגוף שלך, בניגוד לאיך שנולדת, פסול בעיני.
(פרט למספר מקרים)
אמרתי כי לפי דעתי, ניתוחים פלסטיים אינם צריכים להיות מצרך
מותרות, אלא שמורים לאנשים שזקוקים להם, כמו נפגעי מלחמה,
אנשים שנולדו עם מומים וכדומה. לא בשביל להראות יפה יותר.
הטענה שעלתה מולי, שהצליחה להרגיז אותי (בעיקר בשל היותה
מיוצגת ע"י ילדה נבערת), היא שאין שום פסול בכך אם זה מפתח את
הבטחון העצמי של המנותחת.
(רוב הויכוח אגב, היה על נשים ולא על גברים, עקב העובדה
שניתוחים מסוג זה לרוב נעשים על נשים. (שזו סוגיה גדולה מדי
מכדי שאפתח אותה כעת.))
אחד העובדים שעמדו איתי העלו נקודה שמשווה את זה לשימוש
באלכוהול.
מדוע אתה צריך להשתמש באלכוהול בכדי לנטרל עכבות, או לפתח
בטחון עצמי? במה שונה בקבוק ויסקי מניתוח פלסטי? (פרט לכמה
אלפי שקלים)
איך בטחון עצמי יכול להיות משהו כל כך חיצוני?
כיצד בחורה שמגדילה את חזה למידה D ממידה A לפתע פתאום תפתח
בטחון עצמי?
זה רק סממן של נורמה חברתית, והתנהגות שהחברה כופה עליך, או
לסירוגין מגיבה אליך בעקבותיה.
אתה מגיב בחזרה, לאותה החברה, בקונפורמיזם, או התנערות מאותה
נורמה חברתית.
זה משפיע על ביטחונך העצמי בכל רגע נתון.
הרי זהו משהו שמושרש ממך מגיל קטן, ומותנה לגמרי בחינוך.
ילדים שמנים, שהיו שמנים בצעירותם, לא פיתחו בטחון עצמי עקב
הרזייתם הפתאומית. התופעה נשארה בם גם אחרי שרזו, ויתרה מזאת,
פיקסציות האכילה שלהם נשארו, והתגובות שלהם במגננה לגבי משקלם
נשארו גם כן.
יש לכך אינספור הוכחות גם אצל נשים עם הפרעות אכילה. עצם
ההרזיה לא שינתה הרגלים התנהגותיים שלהם, ולעתים אף ההפך - רק
החמירה אותן. (אגב, משלב זה הויכוח הפך להיות אינטרוספקטיבי
לגמרי, מכיוון שלא ראיתי טעם להמשיך להתווכח עם אותה ילדונת
פוחזת.)
אם כך, בטחון עצמי הוא משהו שנבנה התנהגותית, ואמור להגיע
מבפנים.
קלישאה איומה, אך למעשה היא נכונה.
היא נכונה, אגב, לא רק לגבי אלמנטים חיצוניים, אלא גם לנתונים
רוחניים יותר.
אדם אשר שואב את בטחונו העצמי מאינטליגנציה, יסבול מתופעות
דומות.
ברגע שיעורער, היינו יפגוש "יריב" ראוי ואינטליגנטי, ישתמש
במצב מגננתי, וינסה להגן על כבודו, שבמקרה זה הוא בטחונו העצמי
המושתת (ברובו) על האינטליגנציה.
אם כך, על מה כן ראוי להשתית את ביטחוננו העצמי?
יש הסבורים שבאלוהים.
אני לא גורס בגישה זו, כי היא קצת חמקנית בעיני, ומטילה את
האחריות על "האחר". על דבר שאינו נתפס שממנו שואב האדם את
בטחונו בכל יום שביומו.
אני יותר סבור כי על אדם להאמין בצדקת דרכו, שזה סוג של
אלוהים-לייט.
אתה צריך להאמין שכל דבר שאתה עושה מניע ויוצר טוב וצדק (או
רשע ואגואיסטי, שהם זהים בעיניי בהתאמה),
ובכך לנמק ולהמשיך בדרך זו.
השאלה לגבי מה טוב ומה צודק, היא שאלה חמקמקה ביותר, ואין
באפשרותי לענות עליה.
כי מי יקבע מה טוב וצודק? האתיקה? ההומניזם? או אולי התנ"ך?
אני פועל לפי השיטות ולפי אמות המידה שלי, ודואג לשפרן בכל זמן
נתון ע"פ שיקול דעתי.
וזה לא מותנה בכמה אינטליגנט הנני, או יפה, או לסירוגין גמלוני
ומקריח.
אני עושה את הדברים כי זה מה שאני מאמין לטוב. זו המשימה הכי
קשה שאני נתקל בה בכל יום ביומו.

מאוחר יותר, נקראתי לבצע בדיקה גופנית לנוסע.
אני אשתדל שלא להרחיב, ולהלאות בפרטים, אז אני אסכם את זה בכך
שהנוסע נשא חגורת ארנק, שלא שמתי לב אליה בבדיקה הגופנית, אך
אחד האחראים שצפה בבדיקה, שם לב אליה, הפנה את תשומת ליבי אליה
ואמר לי לבדוק אותה בנפרד.

בגדול, טעיתי.
וזאת טעות שהיא לא נחלתי הבלעדית, כי בסיכומו של דבר, האחראי
"פקד" עלי לבצע דברים שהיו מתוקף אחריותו והיה עליו לבצעם. ולא
טעיתי טעות שמצריכה ברור, כי עבדתי ע"פ הנהלים.
אך טעיתי. ולא שמתי לב למשהו שהייתי אמור לשים אליו לב.
לאחר מכן, פנתה אלי האחראית הבכירה שלי, שהסבירה לי את טעותי
(באופן שבו מסבירים לפעוט בן 7), ואז שמתי לב למשהו.
אבדתי כל בטחון עצמי בעבודה שלי.
עבודה, שעד לאותו רגע ביצעתי כנדרש וכראוי, ושאני עוסק בה כבר
כמעט שנה, הפכה להיות מקור לערעור הביטחון העצמי שלי.
ואני צדקתי. לא לגמרי, אך ברמה שמספיקה מכדי שבטחוני העצמי לא
יתערער לו.
יצאתי נסער כולי, ועישנתי סיגרייה. בשביל להרגע.