זה נשכח.
לאט לאט זה נשכח.
הרגעים היפים, הלילות הנעימים, הנסיעות הנעימות והרגועות.
כל הדברים האלה נשכחים, ולא בשל היותם חסרי משמעות, כלל לא,
אלא בשל היותם חסרי רלוונטיות לימים אלה.
לא דיברתי איתה יותר מעשר דקות (מצטברות(! בשנה האחרונה, ואיך
שזה נראה ככה בדיוק זה הולך להמשך.
הבעייה היא שאני לא יודע אם אני מצטער על זה, או איך שאני אוהב
לנסח את זה, צריך להצטער על זה.
פחחח... למה אני צריך להצטער על דבר? או שאתה מצטער עליו או
שלא. לצורך אין קשר פה. אפילו לא הקלוש שבקלושים.
שאלת השאלות היא, האם היא הייתה האחת. האם יכול להיות שבאמתלת
המרחק, ובסיוע הזמן שחולף, הצלחתי לגרום לאישה הזאת שאמורה
באיזושהי צורה גורלית להיות אם ילדי ואהבתי הנצחית ללכת?
והתשובה הקודרת היא, שאין לי מושג.
אני לא יכול לדעת, ואני אף פעם לא אדע את זה. כי אי אפשר.
איך אתה יכול לדעת את ההשלכות של דבר שלא קרה עדיין? איך אתה
יכול לדמיין, ולתאר בפרטי פרטים את זכרונותיכם העתידיים, כולל
הבית ושלושה ילדים(לפחות(, ומצד שני לשבת בחיבוק ידיים, ולומר
שדי?
די?
די ממה?
מה היה שצריך להגיד עליו די?
זה לא שרבנו, זה לא שעשינו רע אחד לשני, זה אפילו לא זה
שהשתעממנו אחד מהשני.
מרחק. זה היה ויהיה התירוץ הנצחי שלנו.
יש אנשים שמנהלים מערכות יחסים במרחק של יבשות, וחמש עד עשר
שעות טיסה לא מפרידות ביניהם, אבל באר שבע-תל אביב? לא... זה
יותר מדי.
אנחנו במסגרות שונות בחיים, וקשה לשמור על קשר.
בחייאת ראבאק.
איזה אוסף קלישאות ארורות ומטופשות שנכנסו לאוצר המילים שלנו
מסדרות, סרטים או כל מוצר אמנות אחר שלא היה ראוי להיות מוצג
אל מול עינינו, ואנחנו חיים לפיו כל יום ביומו.
מי אמר שזה לא יכול להסתדר? בדקנו? ניסינו?
התירוץ היה שזה לא יגרום לקשר שלנו להזכר כמשהו שלילי.
וואלה.
ועכשיו זה יותר טוב? עכשיו כשהוא נשכח, ונגנז לו אי שם בארכיון
הרגשות של שנינו, ונדמה שכל יום שעובר גורם לזה להרגיש כאילו
זה לא היה זה בסדר?
זה כאילו נלחמנו על קשר באמצעות כניעה. אף אחד לא נלחם בכניעה!
זה נקרא להפסיד!
אני לא חוזר על הטעות הזאת שוב.
קשר נגמר כשהוא נגמר בין אנשים, לא בגלל גיאוגרפיה.
אחרת הוא לא נגמר. וזאת בדיוק הסיבה שאני יושב וכותב את אוסף
גיבובי השטויות האלה. כי לא הייתה סגירה. לא סיימנו את הקשר.
לא היינו קרובים אפילו.
אבל עכשיו זה סגור.
אני לא מתכוון לפתוח את זה יותר, ואני לא מתכוון לחשוב עליה
יותר. לעולם.
כי אם זה דועך, אז כנראה שיש סיבה. ואם יש סיבה... אז היא
כנראה כי אנחנו יצרנו אותה. |