אני יושב ברכבת צפון, בצומת, ובנתיים חמישה אוטובוסים עברו בלי
להתפוצץ ובלי להרוג אותי.
נפלתי.
אני מדליק סיגריה, והידיים שלי קצת רועדות. דם עושה לי את זה,
ידיים רועדות. יש חתך די עמוק לאורך האצבע השנייה ביד ימין
שמשאיר כתמים אדומים על הנייר, ואני שוקל אם לעשן אותו או לא.
מעניין מה הטעם של טבק מעורבב בדם.
ששה אוטובוסים. מס' 605. דרומה.
חמש אחרי הצוהריים.
הבניינים הגבוהים שברקע מחזירים את השקיעה ומקבלים צבע וורוד.
פלשבק לסרט מדע בדיוני.
אנשים עוברים ורואים אותי יושב על הרצפה. חלק מסתכלים וחלק לא.
לאלה שמסתכלים אני מעיף מבט, אבל לאלו שמתעלמים אני נותן לפחות
עשרים צעדים עד שאני מוריד מהם את העיניים, לראות אולי
בכל-זאת, לקבל סימן חיים.
יומן מסע.
שבעה אוטובוסים. שש אפס אחת. שש אפס אחת. שש אפס אחת. אני
אזכור את המספר הזה לנצח.
אני יושב ונשען על הקיר שליד הפסל הכחול הגדול, בפינה הצפון
מערבית של הצומת, מול הקווים 601, 602, 600, 605, 27 וכו'.
הם בפינה הצפון מזרחית. מכוניות, מכוניות, מכוניות ואנשים
בפנים. מישהו עומד לידי ומדבר בפלאפון, תנועות ידיים והכל, עם
אישתו, צועק עליה, קורא לה משוגעת, בוגד בה עם השכנה, גונב
ממנה כסף.
אני רוצה לקחת איזשהו קו, 605 של אגד, ירוק צעקני, 27 של דן,
לברוח מהאיש הזה. אני רוצה שהקו הבא שיעבור ייסדק מההדף הפנימי
של מטען החבלה ויהפוך לפצצת רסס, יגאל את תל-אביב רבתי
מייסוריה.
אבל הוא לוקח מונית, והרגע שלנו עבר. אני לא אתגעגע אליו בכלל,
ואני כבר לא מפחד מהאוטובוס הבא.
כי בנתיים אין מה לפוצץ.
אפר צונח לאט ועף עם הרוח דרומה, או לדרום מערב, אני לא בטוח.
גם האוטובוס הבא עושה את אותו הדבר.
שמונה, אם ככה.
אני שואל את עצמי אם בעשרה אוטובוסים הקסם ייגמר וכולנו נלך
לעזאזל, הגוף שלנו מחורר בשברי מתכת בצבע ירוק צעקני, אנשים
וכלבים ומכוניות וחיילים והפסל הגדול הכחול.
כלב עובר, קשור לאישה, הולך איתה, שייך לה. עיני כלב עצובות,
צעדי כלב איטיים. האישה מבוגרת, הכלב חום.
זריקת הרדמה בצורת שתיים-עשרה קילו של חומר נפץ פלסטי עטוף
במסמרים, ואני והכלב והאישה לא נהייה פה.
מתכת נסדקת, חום גבוה מתחבא מאחוריה, כדור אש. כרטיסים
ומטבעות, ריפוד ושלטי פרסומת, ציורים בעט סימון, בכתב יד רועד,
עדות אילמת לדורות שיבואו, מי היה כאן, מי נסע כאן.
תשעה אוטובוסים ולא קורבן אחד. קו 602 נוסע דרומה, דרומה,
דרומה. דרך נמיר לאין-סוף. ניצלתי גם הפעם. אם הוא יתפוצץ זה
לא יהיה פה.
חמש שלושים וחמש. מחשיך. הבניינים מאבדים מהוורוד שקיעה
ומתחילים לקבל צבע של לבן זרקורים. מישהו קישט את הבניינים
במנורות, האיר אותם, עשה אותם בולטים מול הרקע השחור של הלילה
המזרח-תיכוני.
גם הגן המשולש מחשיך, הצללים של העצים הולכים ומתגבשים, ואז
מכפילים את עצמם, ומשלשים את עצמם, עם כל פנס רחוב שנדלק.
עורבים עפים מעל לכביש השחור, נקודה שחורה באוויר, מסמנים
טריטוריה, מתכוננים לשינה של ערב.
לקראת שש ארבעים ושלוש, הכל כבר חשוך, הבניינים מוארים, האנשים
צבועים בצהוב פלורסנטי, מחזירים את האור של פנסי המכוניות.
האוטובוס העשירי עומד לבוא.
אני מרגיש אותו מתקרב. 227, אני חושב, או אולי אחד
מהששמאותים.
אורות חזקים, רעש חזק.
מונית שירות עוברת, ואני שוקל אם לספור אותה תשע וחצי, אבל אני
מחליט שזה לא נחשב.
כבר שבע וחמש דקות, והאוטובוס עוד לא בא. אולי בגלל שיש פקקים,
אולי כטובה אישית בשבילי.
אולי אם אני אדליק עוד סיגריה.
הפעם הכתמים של הדם כבר התייבשו, והנייר נשאר לבן, משחיר והופך
לאדום, ואז שוב ללבן.
אני רואה אוטובוס מתקרב, שני אורות קדמיים חזקים, גלגלים
ענקיים עושים את דרכם לכיווני, מי ייקח אותי, מי ימלא את
התפקיד שלו.
ברמזור האוטובוס עוצר, מה שנותן לו בערך שלוש דקות להפוך למוקש
ענקי, לשמש הפתעה בתוך הלילה.
שבע ושבע דקות.
שבע ושמונה דקות.
וחצי.
ושלושת-רבעי.
חמש
ארבע.
האוטובוס נוסע, ומשאיר אותי מופתע ומבולבל. אולי לא ספרתי
נכון, אולי לא ספרתי מספיק, אולי לא הייתי מספיק מרוכז.
פתאום אני מבין מה קרה.
אני חושב, שהאוטובוס המשיך דרומה כמו שהוא, בלי להתפוצץ, בלי
לקחת אותי, אני חושב שזה בגלל שפשוט לא מגיע לי למות.