בחמישה לשמונה עמדה בפתח הגן, מעבירה משקלה מרגל לרגל, ממתינה.
אורות  העיר המתעוררת נצנצו מסביב ורכבת גיששה את דרכה  בחשכה
בצפירה צורמנית. מתחת לפני השטח רחשו חיים, אך הגן עדיין עמד
בשיממונו.

ליד בריכת דגי הנוי  קיפצה צפרדע, מחפשת את דרכה בחזרה הביתה.
בקפיצות חדות   פנתה אל עבר הכביש הראשי וכמעט שנמחצה על ידי
מכונית עוברת. מבולבלת  עצרה מקפיצתה, מקרקרת קלות. כמעט ניגשה
אליה לאוספה אל זרועותיה ולנחמה, אבל ידעה שזו  רק תיבהל.
נעמדה צופה בה בסקרנות,  מאבדת תחושת הזמן, שוכחת שבעצם עליה
להתעצבן על המאחר.

כשהדקות התארכו, החל שעון העירייה לסמן לה, נוקש באיטיות
ובעליזות מעושה. מאוכזבת פנתה לצאת מהגן.  אבל אז כשהרימה
עיניה ראתה אותו, עומד בכניסה, מתחת לפנס רחוב חיוור. מכנסיו
הדוקים ומחשבים להתפוצץ, כובע  המצחייה הנצחי על ראשו, סיגריה
טעונה בקצה פיו והוא מחייך. לא בטוחה אם היא רוצה לפגוש בו
עתה, ניסתה להיעלם מאחורי קו האור,  אך הוא זיהה אותה, הרים יד
וקרא אליה מרחוק, "היי, סליחה שאיחרתי. את יודעת, פקקים."

לא ענתה, רק חייכה ביודעה שאת החיוך שלה אי אפשר לראות למרחוק.
הוא התקרב, "מחכה כבר הרבה זמן? אני מתנצל, את יודעת. בשעה כזו
הכבישים כל כך עמוסים."  לקח בידה והגישה לשפתיו, כמנהג גברים
של פעם. לשונו הרטובה עוררה בה צמרמורת והיא מיהרה למשוך ידה
ולנגבה מאחורי גבה בהסתר. חיפשה בעיניו איזה זיק של התלהבות,
אבל כל שראתה  לאורו של הפנס הדלוח היו אותם פנים מרובעים
ויגעים, פלומת שיער מתדלדלת המציצה מתחת לכובע מרופט, וגבות
ההולכות ומתחברות באמצע הפנים.  מקרוב נראה נמוך והרבה פחות
מרשים מאשר ממקום מושבו  הגבוה כנהג אוטובוס. הצטערה על
שהסכימה בכלל להיפגש איתו. קולת רמים שעלו מבריכת הדגים הבהירו
לה שלפחות הצפרדע שלה שוב אינה בודדת.

"רוצה לרדת למטה?" שאל וקולו  מלוחש ורך. היססה שניה לפני
שהגיבה, "אני, מעדיפה  לשבת באיזה בית קפה נחמד, אבל אם אי
אפשר,  אז נשב כאן ונתבונן באוניות."  ממושמע,  אחז בזרועה  
והוביל אותה לרחבה הראשית אל עבר הספסלים  הערוכים בחצי גורן
ופניהם אל  הים והאוניות, בחר את הספסל הקיצוני, הרחק מהפנס.
הושיבה כמעט בכוח והתיישב לידה הכי צמוד וקרוב שאפשר. למטה,
בסוללה התחתונה, בינות לעצי הצפצפה ישב זוג והתנשק בלהט. הביטה
בצדודיתו  בעוד הוא עוקב אחרי פיתולי הזוג. הרוח נושאת למרחוק
את קולות נשיקתם ולחשושיהם. חשה את ידו מתקרבת בהיסוס. הנה
הונחה על ברכה והיא מתחילה ללטף ולטפס, ללוש ולהתקדם כלפי
מעלה.  יד לחה חמה וכבדה.  ספרה בשקט עד חמש לפני שנטלה את ידו
והחזירה אותה למקומה. אך זו אינה מוותרת, עתה היא מטפסת על
זרועה ומשם אל כתפה, "את בכלל לא אוהבת אותי?" הוא לוחש כשהוא
מתקרב לאוזנה. יכולה לחוש בחום גופו ובריח זיעה קל הנודף ממנו.
"איזה ריח משכר יש לך," מלותיו רכות ומתנגנות אך  ריחו מתגבר,
חריף ולא נעים, מעורר תחושת בחילה קלה. "אתה נחמד, אבל לא, אני
עדיין לא אוהבת," היא מדגישה את העדיין, אולי כדי לתת לו איזו
חבל שיוכל להיתלות בו. "אתה ממהר מדי לטעמי." ושוב היא נלחמת
ביד שעכשיו מנסה לפשק את ירכיה, מושכת את החצאית הקצרה כלפי
מטה , ומצטערת על שלא לבשה  את המכנסיים הארוכים, כפי שתכננה
בתחילה.  אצבעותיו מאגפות את עורפה וצווארה ולשניה נתמלאה דאגה
עמומה. מה ימנע בעדו ללחוץ קצת יותר חזק על הצוואר? עוד היא
קופאת על מקומה,  ומשהו  זינק עליה. הגניבה מגרונה קול חנוק
וקפצה על רגליה.

כשראתה את אשר נפל בחיקה ואת פניו המלבינות וידיו הרועדות,
נפלט מפיה צחוק קצר, אותו ניסתה להחניק. התחמקה בקלילות מותירה
אותו מובס, צועק על צפרדע. זעקותיו החרישו את קולות הצרצרים
והצפרדעים, שבחרו בעת ההיא למלא פיהם מים.

מזלה שהיא יודעת  בדיוק את מסלול נסיעתו ואת השעות בהן עובר עם
השאסון המאובק שלו ליד בית ספרה. עתה  תצטרך  להתרגל לשעות
נסיעה חדשות. אולי  תתחיל לשוב הביתה ברגל?  אין ספק שזה יאפשר
לה לפגוש מישהו מזן אחר, אולי נסיך אמיתי.