הפעם האחרונה שראיתי את מורן, לפני המסיבה, היתה בחתונה של
אורי לפני שלוש וחצי שנים. הארוע היה רק חודש אחרי שנפרדנו
סופית, ולמרות שהיה מי שראה אותנו יוצאים ביחד מהשירותים,
הפתענו את כל מי שהכיר אותנו וחזרנו משם כל אחד לבית שלו, לבד.


החתונה היתה בסוף הקיץ ואני זוכר רוח לחה וקרה כבר מצננת את
החוף בבית ינאי. השמלה של מורן היתה בהירה מידי, והיא התמידה
בריקודים עד כדי כך שהדודות המבוגרות של אורי נישקו אותה בסוף
הערב כי חשבו שהיא הכלה. אני ביליתי את כל החתונה ליד הבר,
צולל יחד עם שאר הבנים - אבל כבר בלי אורי - לתוך שני בקבוקי
ליטר ורבע של אבסינט בלאק שאיזה דוד הביא מפראג. הבלאק העכור
והמר היה הדבר היחיד ששתינו בקיץ ההוא. קראנו לו סם האמת, כי
מי ששתה מספיק מהאבסינט, הגיע למצב שהגוף שלו לא מרשה לו לשקר
לעצמו או לבלום את מה שהוא באמת רוצה לעשות. הרבה זוגות מוזרים
נוצרו אז בהשפעת המשקה, אבל למורן ולי הוא עשה ההיפך, כאילו
אמר לנו די, שחקתם אחד לשני את הצורה, לכו תאמללו מישהו אחר
עכשיו.

מורן ואני היינו ביחד, און אנד אוף, יותר מארבע שנים. וגם
בתקופות האוף, כשהמלחמה איתה התישה אותי עד כדי כך שהייתי אומר
לה שאני לא רוצה לראות אותה יותר לעולם, העולם לא נתן לי לברוח
ממנה. במשך התקופות שהיינו פרודים היינו פוגשים אחד את השני,
במקרה, באמת שבמקרה, בבתי קפה, גינות כלבים או חנויות דיסקים
במתחם דיזינגוף-בוגרשוב-בן יהודה וכמעט כל פגישה כזאת היתה
נגמרת בבגדים שהתעופפו מהגוף בחדר המדרגות החשוך של הדירה
הישנה שלי. אבל החתונה שינתה משהו, ואיך שהוא יצא שמאז לא
ראיתי אותה ברחוב אפילו פעם אחת.

בכלל, השנה שבה אורי התחתן היתה כולה שינויים. בסוף החורף
סיימתי את הסטאז' ב- KPMG, ומצאתי עבודה בתור החשב של אלקאטרז,
חברת היי-טק לא גדולה ולא מצליחה שישבה בראש העין והתעסקה
בסינון וירוסים ודואר זבל. בחדר האוכל של החברה פגשתי את יפעת,
שעבדה במשאבי אנוש, ואחרי שעזבתי את אלקאטרז, עברנו לגור ביחד
בדירה הישנה של סבתא ברחוב טאגור ברמת אביב. הדירה שלנו פשוטה,
שלושה חדרים ושטיח ירוק ודק מקיר לקיר, אבל היא גדולה ומלאת
אור ואויר. בהתחלה התבאסנו שכל השכנים שלנו חטיארים, אבל תוך
זמן קצר אימצנו את ההרגלים שלהם: אנחנו קמים מוקדם, קוראים
ביחד עיתון, ואחרי העבודה נפגשים לארוחת ערב בשולחן הפורמייקה
הירוק במטבח. אני מביא בדרך לחם טרי ומכין חביתות, יפעת חותכת
סלט ומבשלת קפה חם במקינטה הגדולה שההורים שלה הביאו לנו
מאיטליה.

זורם לי טוב עם יפעת. באמת. אני כבר לא הבן-אדם שלא הצליח
לישון לפני בחינות המועצה בחשבונאות כי החברה שלו לא חזרה
מהמסיבה ולא הודיעה לו. מורן עשתה אותי סמרטוט, ניקתה איתי את
הרצפה, וסחטה את המים המלוכלכים לתוך השירותים; את יפעת אני
יודע להרים בתקופות שהיא נופלת, אבל בתקופות שהיא שמחה היא
נותנת לי את התחושה שהיא רוצה שאתנהג בדיוק איך שבא לי. ומסתבר
שמה שבא לי זה קודם כל לעשות לה טוב. אנחנו כבר שלוש שנים
ביחד, ולמרות שאנחנו עוד לא מדברים על ההתמסדות, בחתונה של
מאיר מלכה לקחתי כרטיס ביקור מהדי-ג'יי בלי שהיא תראה. ובכל
זאת, נדמה לי שגם היא יודעת שאת ההחלטה עצמה יהיה לי קשה לקבל.


ממורן לא שמעתי בשנים האחרונות. בהתחלה אמרו לי שהיא עזבה את
הארץ, קיבלה עבודה כבמאית של להקת תיאטרון נסיוני באמסטרדם
ונזפה בשחקנים שלה על במות מאיסטנבול עד אזרביג'אן. אחר כך
היתה את התקופה שהיתה לה פינה בתוכנית הלילה של ערוץ ביפ, אבל
ליפעת ולי לא היו כבלים בבית, ושמעתי על זה רק מחברים שלי שגם
ככה היו אומרים את השם המפורש בלחש, כאילו מספיק להגיד לי את
המילה הזאת כדי שאזרוק הכל וארוץ אליה באמצע הלילה. אבל הימים
האלה נגמרו. השגעון שמורן טיפחה אצלי הלך ונעלם, השורשים שלו
נחלשו ונספגו לאט לאט לתוך הבסיס היציב שבניתי לעצמי. זה תמיד
היה נשמע לאנשים קלישאה כשאיחלתי להם את זה, אבל בשבילי החיים
באמת רק השתנו לטובה שהגעתי לשלושים.



ועכשיו היא היתה בת שלושים. אני לא יודע למה היא הזמינה אותי
למסיבה. יכול אפילו להיות שזאת היתה טעות תמימה - מייל קבוצתי
צבעוני ומקושקש שהיא הכינה בשתי דקות ושלחה לכל הכתובות שהיו
שמורות לה במחשב. לא חשבתי פעמיים לפני שמחקתי את המייל
והמשכתי לעבור על המאזן, אבל משום מה התאריך, השעה, והכתובת
בדרום העיר נתקעו אצלי בראש. תוך כמה ימים כבר ידעתי בוודאות
שאלך, כאילו קניתי כרטיסים להצגה לאותו ערב.

כשהגיע השבוע של המסיבה ויפעת שאלה אותי מה עושים בשישי, אמרתי
לה שיש לי ארוע עם החבר'ה מהמילואים. אני לא אומר שאף פעם לא
שיקרתי ליפעת, אבל תמיד זה היה על דברים קטנים ותמיד היא תפסה
אותי. אני שקרן גרוע, אבל הפעם זה יצא לי במין טון כזה, כאילו
אין לי כוח ללכת, אז היא אמרה מעולה, אני אלך לטלי, נעשה מסיבת
פיז'מות.  כשהגיע יום שישי, שנינו התקלחנו, התלבשנו במעילי
היציאה שלנו, נתנו נשיקה קטנה בדלת, ויצאנו.

יום אחרי המסיבה, כשהתקשרתי לאורי להתוודות, שמעתי את התסכול
בשתיקה שלו, ואז הוא שאל אותי, מה חשבת? אבל האמת שלא ממש
חשבתי, פשוט החלטתי ללכת. אם היתה מחשבה, אז היא היתה שאני
צריך לראות את מורן כדי שאוכל סוף סוף להתקדם עם יפעת. להתחתן
איתה. אבל זה תירוץ פטתי מידי, אני יודע, למרות שאני נשבע שהוא
הסתובב לי במוח. אז בוא נגיד שלא חשבתי יותר מידי, פשוט נכנסתי
לאוטו ונסעתי לשם.

את הדירה שלה היה אפשר לראות מרחוב שבזי. המדרגות היו תלולות,
הדלת היתה פתוחה ומבפנים שמעו מוזיקת רגאיי. בכניסה עמדו זוג
בנות עם הגב אלי, לבושות במעילי צמר ארוכים, לבנים, ודיברו עם
איזה מישהו ממושקף שחסם את הכניסה. הוא היה גבוה, גבוה יותר
ממני, גבוה עד כדי כך שהוא כופף קצת את הראש לדבר איתן. אני
אומר לכן, הוא אמר לבנות בחיוך, אתם לא יכולות להכנס ככה, מה
אתם חושבות, שזה בית זונות פה? אחת מהן פלטה צחוק מהיר וגבוה,
ולמרות שעד אותו רגע לא הרגשתי כלום, השתחרר לי לפתע פחד קר
וחריף לתוך הרגליים. לא ראיתי את הפנים שלה, אבל לפי הצחוק
הייתי בטוח שזאת הבת-דודה הזאת של יפעת, נו, איך קוראים לה,
ההיא מחיפה. ידעתי שיש לי שניה לברוח לפני שהיא תופסת אותי בלי
הסבר או תירוץ, אבל הרגליים שלי נצמדו משותקות למדרגה העליונה,
כמו ברגע הזה שהמוח מקיץ מחלום אבל הגוף עדיין משותק. לצערי
הגבוה שם לב שאני תקוע שם ואמר, בנות, אמרתי כבר, אל תעמדו פה,
תפנו מייד את הצומת. הוא הצביע עלי, והן הסתובבו בחיוך, וראיתי
שזאת לא הבת דודה. אפילו לא קרוב. הלחץ השתחרר אבל רציתי לעוף
מהמדרגות, אז עקפתי אףותן ונכנסתי לדירה. ישר לתוך הידיים של
מורן.

אני יודע שבשביל הרגע הזה באתי. אבל כשראיתי אותה בכניסה באמת
שלא הרגשתי כלום. היא נראתה טוב, אני לא אומר שלא, טובלת כולה
באור היפה הזה שגיל שלושים נותן לנשים דקה לפני שהלידות
מעבירות את החיוניות לדור הבא. היא לבשה סוודר לבן צמוד והשיער
השחור שלה היא פזור לאחור, פשוט ומתוק, בסגנון שתמיד אהבתי.
מייד שהסתכלנו אחד לשני בעיניים ידעתי שהמייל לא הגיע במקרה,
איזו מחשבה מטומטמת, שהיא רצתה שאהיה כאן. בלי לתת לי זמן
לחשוב היא חיבקה אותי חזק, אבל הגוף שלי לא היה שם. הוא נשאר
במדרגות.

תודה שבאת, היא אמרה, לא הגיוני שאני אחגוג את היומולדת הזאת
בלעדיך.

ברור, אמרתי בלי שרציתי. לא הייתי מפסיד את הארוע. לא התכוונתי
שזה יצא ציני, אבל ישר נשאבתי לסגנון של השיחות שלנו לקראת
הסוף. היא תקעה בי מבט קר, והחיוך היפה נעלם מהלחיים החלקות
שלה. אתה כבר יורד עלי?

מה פתאום, אמרתי, וניסיתי לחייך איכשהו. סתם, נחמד לראות אותך.
היא הסתכלה עלי, חשבה להגיד משהו, ואז ויתרה וכאילו אמרה לעצמה
לוותר. הפעם.

אתה רוצה שאני אעשה לך סיור בבית?

לא, תודה, אמרתי בקול חזק מידי. הייתי חייב להתנתק ממנה לרגע.
אני אלך לתלות את המעיל, לקחת לי לשתות משהו, אמרתי, ואז נדבר,
טוב? סבבה, היא אמרה וחזרה לחייך. יש פה איזה שלושה בקבוקים של
אבסינט בלאק, אז תהנה.

בלאק. פאק. בזה לא התכוונתי לגעת, אבל הגרון שלי היה יבש.
בכניסה לסלון מישהי שמנמנה שקלעה את השיער השחור שלה כמו שתי
קרניים שטניות הציעה לי יין. אז לקחתי כוס פלסטיק , זרקתי את
המעיל על הספה הלבנה, והלכתי לעשות לעצמי סיור בבית. הדירה
היתה גדולה וישנה, עם תקרות גבוהות, ובלטות מרובעות קטנות
בכתום וירוק בהיר, שבטח כבר אי אפשר להשיג אם הן נשברות. החלון
הבלגי הגדול בסלון השקיף על רחוב פינס, ממול לבית היתה גינה
ציבורית, ויכולתי לדמיין את מורן עומדת באמצע השטיח הלבן בבוקר
עם קפה וסיגריה ומגבת שלא כיסתה מספיק בשביל לעמוד ככה מול
תריס פתוח. מהסלון עברתי לתוך מסדרון ארוך שהוביל לחדר השינה.
הדלת היתה סגורה, ולמרות שדגדג לי להכנס, הסתובבתי וחזרתי
בחזרה לאיפה שהמטורפים שהיא אספה למסיבה רקדו. אז היא רוצה
לפתות אותי, חשבתי, ואז קול אחר אמר בראש - כאילו לא ידעת.
מהחלון הגדול ראיתי את הרכב שלי עומד ברחוב, ורציתי פתאום
לברוח.

הוצאתי את הנייד וראיתי שהשעה בקושי אחת עשרה. התקבלה הודעה 1.
מיפעת. מתוקי אתה נהנה ? האמת היא תמיד השיטה הכי טובה, אז
כתבתי לה שדי מעאפן. אני תיכף חוזר הביתה. התחלתי לחזור על
עקבותי, זוכר שהמעיל זרוק על הספה הלבנה, אבל בזמן הסיור שלי
בבית הסלון התמלא והאוירה השתנתה. הדי-ג'יי הפסיק עם הצ'יל
אאוט הברזילאי והתחיל לתת בקאוורים, וכשהרמתי את הראש ראיתי את
מורן רוקדת באמצע החדר, ומולה עומד הגבוה שראיתי בכניסה עם שתי
הבנות, ורוקד גם הוא. אי אפשר היה לפספס שהתנועות שלו היו
לחלוטין מתואמות לשלה. זאת לא הפעם הראשונה שהם עושים את זה.

עמדתי עם המעיל ביד והסתכלתי עליה רוקדת, והרגשתי סוף סוף את
הכאב שחיפשתי מהרגע שקיבלתי את המייל. היו לילות שמורן היתה
חוזרת לדירה שלי אחרי מסיבות, דלוקה לגמרי, ומגלגלת אותי
מהמיטה כדי שמישהו ימשיך לרקוד איתה, אפילו אם השמיים כבר
התחילו להכחיל. בהתחלה הייתי קם לרקוד איתה, בסוף הייתי נובח
עליה שתסגור את המוזיקה ותלך לישון, אבל אף פעם לא הצלחתי
להירדם בזמן שהיא רוקדת. זה פשוט היה אחד הדברים היפים בעולם,
הסימן בשבילי שאין עוד מישהי כמוה, לא יפעת ולא אף אחת אחרת.
הריקוד, היופי, התנועה, המבט, הם כולם היו הטוב, אבל הטוב הזה
גרם למה שהיה רע להיות עוד יותר כואב ומאכזב.

מה אתה בוהה? הסתכלתי מימיני, אבל עוד לפני שראיתי את הפנים
הגדולות ידעתי שזאת אביבה, אחותה של מורן. תפסיק להזיל ריר על
האקסית שלך, היא אמרה, ושתה איתי איזה שוט של אבסינט. הסתכלתי
בה לרגע, ופתאום כל המצב היה נראה לי מוכר. מורן רוקדת, אני
מקשקש עם אחותה. זה עד כדי כך פשוט, לחזור אחורה בזמן? היא
נתנה לי כוסית מלאה של הנוזל השחור, כך שלא יכולתי להתנגד,
ומייד אחרי שרוקנתי אותה שתיתי עוד אחת, והיא הסתכלה על מורן
והגבוה, חייכה ואמרה, אתה בטח אומר לעצמך, איך ויתרתי עליה.
אוי אביבה, תפסיקי ליחצן אותה, אמרתי. אביבה צחקה חזק ומורן
הסתכלה עלינו, וכשחזרה לרקוד, אביבה שמה לי יד על הכתף, בסגנון
גבר על גבר, ואמרה, אז אתם חוזרים?

איך נחזור? היא עברה לכדורסלנים, אמרתי והצבעתי על הרחבה.

מי, איתי? גם הוא אקס, כמוך, הסבירה אביבה. היא עברה לדירה
הזאת לפני חודשיים, אחרי שנגמר איתו.

לא יודע למה, אבל הידיעה שאין למורן מישהו קצת הורידה לי
מההתלהבות ממנה. התכופפתי לקחת עוד שוט מהבלאק, אבל הבקבוק
נעלם. הייתי צריך להידחף קצת עד שאיתרתי אותו ביד של בחורה
מוזרה עם עיניים כחולות ובקבוקים בשיער. כשחזרתי למקום שלי,
ליד הספה הלבנה, אביבה נעלמה, ולמעשה גם מורן. כל מה שראיתי זה
את הגבוה מתכופף מתחת למשקוף של המסדרון שהוביל לחדר השינה.

בטח שם השירותים, חשבתי לעצמי, ונדחקתי לאותו כיוון עם הבקבוק
ביד.

היה בו משהו עדין, בבחור הגדול הזה. עמדתי במסדרון והסתכלתי.
הוא רכן אליה, והיא נישקה אותו בעדינות, היד שלה על המשקוף של
חדר השינה. הם היו יפים ביחד, וידעתי שבתוך הפה שלה הלשונות
שלהן ממשיכות את הריקוד ששניהם התחילו קודם מול כולם. היא
כנראה הרגישה אותי מסתכל, וכשהרימה את הראש היה לה מבט מבוהל
לרגע, אבל אז היא חייכה. פעם ראשונה שאקס אחד תופס אותי עם אקס
אחר, היא אמרה. לא ידעתי שאצלך יש פעם ראשונה עוד למשהו, אמר
לה הגבוה, בתסכול שהיה מוכר לי עד כדי כך שכבשתי צורך לחייך.
את יודעת מה, אני תיכף הולך, הוא אמר, ואז פנה אלי. תן לנו עוד
שניה, בסדר?

חזרתי לספה הלבנה הוצאתי את הנייד מהכיס וראיתי שהתקבלה הודעה
1. מיפעת. מתוקי אתה כבר בבית? תתקשר אלי. ההודעה הזאת גרמה לי
לרתוח על עצמי. מה אני אכתוב לה? שאני עוד מעט מתקשר, פשוט אני
צריך לסיים משהו עם האקסית שלי כדי שיהיה לי אומץ להתחתן איתך?
פאק. ואז נזכרתי במשהו מהעבר וכיביתי מהר את הטלפון. זה כלל
בסיסי: אסור לשלוח סמסים כשאתה על אבסינט.

בינתיים הגבוה יצא מהמסדרון, אמר יפה שלום לחברות של מורן
למרות שראו שהוא עצבני, והסתלק בלי להסתכל עלי. מורן יצאה
אחריו והסתכלה ישר עלי. ידעתי מה אני צריך לעשות, לא יכולתי
להתנגד, פשוט דחפתי את כל האנשים שרקדו בדרך ונעמדתי מולה. היא
התחילה לרקוד מולי, איתי, אבל אני לא הסכמתי לזוז, פשוט עמדתי
שם. צחוק קטן נפלט לה, לא לגמרי בכוונה. מה? תבעתי ממנה, בלי
לדעת מה אני עושה. לא יודעת, הסיטואציה, היא אמרה. בן זונה
יוצא בן זונה נכנס, אמרתי, ומשום מה זה הצחיק אותה. היא רקדה
עוד קצת, ואז נצמדה אלי, כדי שאוכל לשמוע אותה מעל לכל הרעש.
אם אתה לא נהנה, למה באת? היד שלה ליטפה את הכתף שלי. ניצלתי
את זה שהאוזן שלה היתה קרובה לשלי, ואמרתי, אני שמח שאני כבר
לא איתך. היה לי רע איתך.

בזה זה נגמר. כל השיחה, סגירת המעגל, המשפטים שרציתי להגיד לה
מאז שהכרתי את יפעת נראו מיותרים, לא מתאימים למסיבה
ההדוניסטית מסביבנו. הייתי שיכור מידי, האבסינט התערבב לי לא
טוב עם היין, וידעתי שאני חיוור. ראיתי שהיא רוצה לענות לי,
אבל אמרתי חכי לי שניה, נטשתי את הסלון ומצאתי את הדרך
לשירותים בחדר השינה, שם השתנתי כמה דקות בישיבה.

כשיצאתי מהשירותים שמתי לב כמה שקט ונעים החדר שלה. החלון היה
פתוח, והמוזיקה הגיעה רק בצורה של באסים עמומים. הפלתי את עצמי
לתוך המיטה הגדולה והכריות הלבנות. הרגשתי סוף סוף שהבנתי למה
הגעתי למסיבה, נשכבתי על הבטן ונרדמתי.




כשאתה מחוק, אתה מחוק, שכחתי עד כמה, שמעתי אותה לוחשת. המזרון
מתחתי זז כשהיא נשכבה לידי, והרגשתי את הריח שלה, הריח שלא
שכחתי, מהול באלכוהול וסיגריות וזיעה. הייתי רוצה להגיד שלא
ידעתי איפה אני, אבל האמת היא שהייתי מודע לחלוטין לזה שאמצע
הלילה, שלא עניתי ל - SMS של יפעת או הגעתי הביתה, ושלידי
שוכבת ילדת היומולדת בסט תואם של תחתונים וחזיה שבטח קנתה
בשבילי, קצת שיכורה וקצת מתנשפת.

שלחתי אליה יד, אני לא אומר שלא, נגעתי בזרוע הדקה והחלקה שלה,
גלשתי לכתף לחזה ולבטן, והיא התקרבה כבר כדי לנשק אותי, אבל
רגע לפני שהשפתיים שלנו נגעו הרגשתי גועל חזק מתפשט מהכיבה
לפה. זה היה כאילו היד שלי ניסתה להשען על אדמה קשה וגילתה
שבעצם היא טובעת לתוך בוץ לח ומלוכלך. למרות שהשפתיים שלה כבר
היו מילימטרים משלי, ניתקתי את עצמי ממנה וקמתי באופן אוטומטי
מהמיטה. מזל טוב, אמרתי, ובלי לתת לה הזדמנות להגיד ברחתי
לסלון, לקחתי את המעיל מהספה הלבנה, וטסתי החוצה מהבית המקולל
הזה.

נסעתי על אחד העם, וכשעברתי את שדרות בן-ציון בדרך צפונה
הכנסתי את הנייד לדיבורית והדלקתי אותו. שלושה צפצופים כפולים.
3 הודעות חדשות.

אכלתי אותה.

MAMI ATA BABIT? אני שיכורה לגמרי.

ואחריה.

איפה אתה איפה אתה איפה אתה?

הלב שלי דפק לקראת ההודעה השלישית.

מתוקי כבר נרדמת? אני לא יכולה לנהוג חזרה הולכת לישון אצל
נעמה אז אל תדאג לי. אוהבת אותך...



כבר עבר מאז שבוע, ליפעת לא אמרתי מילה. אבל הכל נהדר. מסתבר
שבערב הבנות שלה היא השתכרה לא פחות ממני, ואפילו נפלה בחדר
מדרגות של נעמה וקיבלה סימן כחול גדול בתחת. עדיין לא הצעתי לה
להתחתן, אבל פתאום זה נראה לי אפשרי. באמת.

למרות החרדה שמורן תופיע פתאום אצלנו בבית, לא שמעתי ממנה
כלום. חוץ מזה שלפני כמה ימים הגיע אלי עוד מייל קבוצתי. היא
עושה מסיבת חנוכה ביום שני, משהו בסגנון אפריקאי. יפעת בדיוק
הולכת עם ידיד שלה לאיזה חתונה, בעיקר כדי לראות איך האולם -
חתונות חורף פתאום אופנתיות עכשיו - אז כנראה שאני עדיין לא
צריך להחליט.