ואז היא מביטה במראה ותוהה לעצמה, לאן נעלם הברק שפעם נצנץ
בעיניה.
הבטן שלה מתכווצת בכאב בלי סיבה והיא שוכבת במיטה בלי מעש,
מחכה למשהו לא ברור.
וכשמציעים לה לבוא לסיבוב, או לים, היא מסרבת בנימוס.
היא מחבקת את הדובון שקיבלה ליום ההולדת ומרגישה דמעה זולגת
על קצה לחייה ומרטיבה את הכר.
וכשהיא עומדת, לא רואים את הצל שלה וגם לא חיוך מוסתר.
היא מנסה להתחקות אחר העולם בתקווה להיות קצת פחות שונה, אבל
תמיד יהיה משהו שידחק אותה הצידה ויגרום לה להרגיש שונה יותר
מהאחרים.
ובעצם, אין דברים שבהם היא שונה מבחינת חיצוניות, רגילה,
ממוצעת, נורמאלית.
עובר לו עוד יום, היא מסדרת את שיערה ומתיישבת במיטתה,
המספריים מונחות ממש לידה.
כן?לא? ולמה לא בעצם? האם הנזק שהיא יכולה לגרום לעצמה יפגע?
בידיים רועדות היא לוקחת את המספריים ומתחילה את המקום בו
עובר העורק הראשי בידיה.
'טיפשה. אפילו דם את לא מצליחה להוריד לעצמך.'
היא מביטה בדלת פעם נוספת וקמה לנעול אותה בצורה סופית, אף
אחד לא יפריע לה ככה.
היא ממשיכה לשרוט את ידה עד שהיא מצליחה להוריד לעצמה דם.
טיפות טיפות זולגות על הכר שעטוף בציפה ירוקה והופכות אותו
לאדום.
היא מכווצת את ידיה בכאב ובוכה ללא קול.
נשכבת על הרצפה ומלכלכת את כולה בדמה שלה.
סיבה? לא... אין לה סיבה... היא פשוט לא רוצה להיות חלק
מהעולם הזה... וכבר לא אכפת לה מה יהיו התוצאות של מעשיה.
לא אכפת לה למות. לא אכפת לה לחיות. לא אכפת לה משפחה
וחברים... לא אכפת לה מעצמה.
כעבור שעה היא מביטה בידה השותתת דם שהספיקה ללכלך אף את
חולצתה.
היא מתרוממת מהרצפה בקושי ושולחת את ידה לעבר המספריים. היא
ממשיכה לשרוט את ידה ובשלב מסוים אף פוגעת בעורק הראשי.
צרחה מפלחת את הדממה ועורה הלבן הופך במהירות למחוספס מרוב
כאב וצמרמורות שעוברות בגופה.
היא מחלה לפרכס בעמידה ואז נופלת על הרצפה, דמה מתפזר לכל עבר
והיא מביטה בעיניים לבנות על התקרה.
זה יהיה מה שתזכור מחדרה. התקרה. המקום בו בהתה לכל אורך
הזמן.
הרי שום דבר לא נותר לה כאן, והיא צריכה לומר שלום, ולעיתים
כואב להיפרד... אבל עדיף.