כשסיימתי את הקורס במד"א, הדבר הראשון שעשו היה לתקוע אותי
מאחורי עמדת המוקד. התעצבנתי, ובצדק. ארבעה חודשים של קורס,
ועכשיו אני אתקע פה, מאחורי הניירת והטלפון?! אז בסדר, אולי
לא הייתי החובש הכי טוב בקורס, ואולי לניר קצת יותר כאב
כשפספסתי עם המחט, אבל בחיאת ראבאק, אני בטוח שאני יכול לעזור
לפצוע, באמת, אני מרגיש את זה! לא ויתרתי, ואחרי שבוע כטלפנית
הייתה לי שיחה עם מנהל המוקד, בחור צעיר דווקא, סיים
בהצטיינות קורס פאראמדיקים, את העבודה הוא קיבל כפרס. הוא
חייך אליי כשנכנסתי וניתק את הטלפון. "בוא, שב..." והצביע על
הכיסא מולו. ישבתי ושתקתי לכמה שניות, ואז הוא חייך ואמר, "אז
מה הבעיה אייל?" זה היה האות בשבילי, שפכתי הכל, אמרתי הכל,
במשך שתי דקות לא הפסקתי לדבר על כמה אני רוצה, ועל כמה אני
יכול. הוא המשיך לחייך מצידו. כשעצרתי לנשום אוויר, הוא חייך
כרגיל ואמר "בסדר..." וחייך שוב. יצאתי, האופטימיות של הבנאדם
הזה הושרתה גם עליי. הלכתי לפינת הטלוויזיה במרכז, מנסה להבין
איך בנאדם שרואה על בסיס יומי אנשים מדממים ומפרכסים יכול
להמשיך לחייך. למחרת הוא כבר ציוות אותי לניידת נט"ן, עם
סטג'ר של רפואה, ונהג צעיר, קצת אחרי גיוס, שהצליח בקומבינת
על לשרת שירות סדיר בתור נהג במד"א, אלוהים יודע איך. הנסיעות
היו רגילות, קצרות. מדי פעם איזה קשיש היה מתעלף באותו בית
אבות קבוע, זה שליד האוניברסיטה החדשה, והיינו טסים לשם.
ואבי, הרופא לעתיד שאיתי, היה פותח את הארגז שלו וסוגר, פותח
וסוגר, מעין דרך מוזרה להפיג את המתח. והוא לא דיבר הרבה, אבל
במעשים הוא היה שפיץ, באמת. ראיתי אותו מבצע החיאה בקשיש במשך
חצי שעה ולא מראה סימני התעייפות, ואפילו לא מאבד לרגע את
הריכוז. אחרי שפינינו את הקשיש להדסה, אבי פשוט לקח את הארגז,
אמר לי להרים את המכשירים, והלכנו משם כאילו כלום לא קרה, עוד
יום רגיל של חיים ומוות. שבועיים לאחר מכן אבי עזב, השאיר את
הארגז במחסן והלך, ואותי ציוותו לניידת מד"א רגילה. קצת
התבאסתי, האמת, אבל זה עדיף על להיות מוקדן. אני וצבי, חבר
מהקורס, היינו באחורי הניידת, והפאראמדיק ישב מקדימה, יחד עם
הנהג. והפאראמדיק וצבי היו בני דודים, מה שהפך את צבי ליד
ימינו, ובכל הקפצה הייתי כמעט תמיד נשאר מאחור, עם איגור,
הנהג. הניידת הייתה שועטת ברחובות, והסירנה מודיעה לכל עובר
ושב שאנחנו פה. איגור ממש אהב את האפקט הזה, ובכל הקפצה
הסירנה הייתה הראשונה להידלק. הייתי חוזר לפעמים הביתה,
והניגון המונוטוני עוד היה מטייל לי בתעלות השמע. יום אחד צבי
לא הגיע, ונאלצתי לשבת בדד באחורי הניידת. אחרי שמאסתי בלשחק
עם הצווארונים, התחלתי להקשיב לשיחה בין הפאראמדיק ואיגור.
הפאראמדיק רצה לעצור בבית לבדוק אם הוא נעל את הדירה, אז
נסענו דרך רחוב צדדי לפינת שמיר. הפאראמדיק ירד מהניידת,
ואיגור המשיך בנסיעה למקום לא ידוע. בדרך הוא הפעיל את
הסירנה. לא הבנתי בדיוק מה קורה כאן, עד שרחוב אחד אחרי הוא
עצר, חנה את הניידת, וירד לקנות סיגריות. "הוא ממש מת על על
השטות הזו של הסירנה", אמרתי לעצמי, ונשענתי אחורה. חזרנו
לפינת שמיר, ומשם לסיבוב הרגיל. היום היה שגרתי, ילד נפל
מאופניים, אמא לשני ילדים נכוותה מקומקום, לא משהו רציני.
כשאיגור הוריד אותי בבית הוא שוב הפעיל את הסירנה. ירדתי
מהניידת וסימנתי לו לשלום, הוא הרים את היד כתשובה ונסע,
והסירנה המשיכה להרעיש. "מה בדיוק יש לו?" חשבתי, ועליתי
הביתה. בטלוויזיה היה רצח, ומשהו בבורסה ירד, או עלה, אני לא
בדיוק מבין בזה, הלכתי לישון. גם למחרת צבי לא בא, ככה שאת
השעמום הפגתי בהימורים מתי איגור יפעיל את הסירנה. רמזורים
היו הימור בטוח, גם התקהלויות של אנשים, הוא בטח חשב שזה
מצחיק להדאיג אותם. אותו יום כלום לא קרה, אנשים נזהרו כנראה,
חוץ מאיזו קריאת שווא של כמה ילדים בכיתה ה', שגילו את פלאי
הטלפון הציבורי. אחר כך צבי כבר שב במלוא כוחו, הפאראמדיק
והוא דיברו שעה מחוץ לניידת, השלימו פערים, התעדכנו, אני
מצידי הלכתי לצד והתקשרתי לנוגה. היא שוב לא ענתה, היא רק
ישנה הילדה הזו, ישנה ורואה ערוץ 3. נסענו, הייתה תאונה בכיכר
הבונים, איזה נהג צעיר ניסה לעשות פוזות וסיים בתוך עץ.
קיבענו אותו והוא בכה כמו ילד, האוטו היה מרוסק ממש, גם הנהג.
באיזשהו שלב ההורים שלו הגיעו, אבא שלו התחיל לצעוק עלינו, זה
בא מתסכול. בסוף גם הוא נשבר, וחיבק את האמא שרק בכתה. נסעתי
הביתה, איגור פתח את החלון ולחץ לי את היד לשלום. הוא נסע
והסירנה איתו. יום אחר כך לא הייתה לי משמרת, היה גשם ולא
טרחתי לצאת החוצה. בערב ישבתי מול הטלוויזיה, מחובר לחדשות.
אמרו שם משהו על אינפלציה, על חיילים שנהרגו בעזה, ועל איזה
שר שחשוד בהטרדה, העברתי ערוץ. בחוץ הגשם היכה בחלון, ורעש של
סירנה חתך את הרחוב שלי. הבטתי החוצה מאינסטינקט, אף אחד לא
היה שם. אמרתי לעצמי שזה בטח איגור, למרות שיש עוד חמש ניידות
בסביבה.
שבוע חדש התחיל, אני וצבי ישבנו מאחורה והתפוצצנו מצחוק
מהחיקויים של אבירם, איזה אחד מהקורס שלנו. הוא היה בחור כזה
מוזר, היה הולך רק על קצות האצבעות, ומדבר כאילו הוא זקן
מהפלמ"ח. גם בלהיות חובש הוא לא היה משהו, ובאותו הרגע,
שצחקנו על איך הוא הדגים החיאת תינוק, קיבלנו קריאה. אדם
מבוגר קיבל דום לב אחרי מריבה עם הבן שלו, ואיגור לחץ על הגז
ועל הסירנה באותו הרגע. דהרנו בשדרה הראשית, איגור זגזג בין
מכוניות לשוליים, והסירנה צעקה לכל עבר. הפאראמדיק צעק לצבי
להכין לו את הארגז ולהביא את תיק המכשירים. הגענו תוך שמונה
דקות, זמן שיא לחצי עיר. המשפחה גרה בקומה השלישית, הדלת
הייתה פתוחה כבר, והאישה כרעה מעל בעלה בצעקות נוראות. השכנים
כבר כולם היו מחוץ לדלתות, מביטים, מסתקרנים, מתגודדים. על
הרצפה שכב בחור מבוגר, משהו כמו 40 ומשהו, הכרס והגופייה
העידו על מחסור בפעילות כלשהי בשנים האחרונות, סיטואציה ידועה
מראש. הארגז נפתח, מחטים נשלחו לוורידים, צבי הנשים עם אמבו
ובן דוד שלו ניצח על העיסויים. זה עזר בסופו של דבר. עם קצת
עזרה מהאדרנלין, הורדנו את האיש למטה על גבי הקרש. למטה הייתה
כבר ניידת נוספת עם רופא, והעלינו אותו עליה. מחוץ לבניין
חיכה איגור, נשען על גדר העץ שתחמה את הגינה, וחיכה לנו שנרד.
הפאדאמדיק הלך לניידת, לשוחח עם הרופא, וצבי הלך איתו, ללקט
פיסות מידע. הלכתי לכיוונו של איגור, ונשענתי על הגדר גם אני.
איגור הוציא קופסת טיים והגיש לי אחת. אני שונא טיים, יש לה
טעם יבש, אבל באותו הרגע, העדפתי לשמור את הארבע האחרונות
שנותרו לי לזמן האיכות שלי עם נוגה, מתחת לספסל שברחוב שלה.
עישנו ושתקנו, והסירנה ברקע. בדרך חזרה הביתה הוא הוריד את
הפאראמדיק, צבי ירד איתו, ההורים של צבי היו בסביבה, אז הוא
לא ירד בבית. איגור הביט בי דרך החלון האחורי, והנהן אליי עם
הראש, והתחיל לנסוע לכיוון הרחוב שלי. רציתי שיוריד אותי אצל
נוגה, אבל לא היה לי נעים לבקש. בדרך הוא שוב הפעיל את
הסירנה, הניידת כבר הייתה ריקה, והמשמרת שלנו כבר נגמרה, אבל
לו זה לא שינה. הוא הגיע לבלוק שלי, וחנה את הניידת בתוך
המגרש של הבניין. הוא יצא מהרכב בעייפות מוחצנת, והתיישב על
עמוד הבטון שמונע ממכוניות להיכנס לשבילים של הולכי רגל. עוד
לפני ששלח יד לכיס כבר הגשתי לו כאמל אחת, בין האחרונות
שנותרו לי. הוא חייך, אמר תודה והדליק לעצמו. האור מהסירנה
התערפל עם עשן הסיגריות של שנינו, הוא נאנח ואמר, "אז יום היה
היום, הא?" חייכתי ועניתי, "כן... לגמרי..." ונדמתי.
הבטתי באור המהבהב מגג הניידת, ואז פניתי אליו ואמרתי.
"איגור, הקוז'אק דלוק..."
"כן, אני יודע..." הוא ענה במבטא קל.
"אז למה שלא תכבה אותו?" הקשתי. "כי זה חשוב..." הוא ענה
ושתק. "אבל זה סתם..." עניתי, והוא קטע אותי ואמר בקול "לא
סתם, זה חשוב!" שתקנו והמשכנו לעשן, והאור הכתום הבהב. כשקמתי
ללכת הוא הביט בי ואמר, בעברית מעט מגומגמת, "הקוז'אק, זה ככה
יודעים שאנחנו פה, זה חשוב, מאוד חשוב. ככה זה אנשים יודעים,
שיש מישהו ששומר עליהם, שנגיע תמיד, שאנחנו תמיד שם
בשבילם..." ואז הסתובב, ונסע. זרקתי את הסיגריה ועליתי הביתה,
בחדשות הכל כרגיל.