קולות של מכונית של מערכת הכריזה הבטחונית ,חשבתי לעצמי,כאשר
במעורפל שמעתי את הרמקול הנייד . עברה שנה מהיציאה מלבנון,
השבוע אפילו חגגו בטלויזיה,ואני שמעתי את קולות הירי העמומים
הישנים,אולי של חיל הים שמפגיז אוניה חומקת של סוחרי סמים.
לא יתכן שזה עמרם שמוכר את האבטיחים על המשקל אדומים אדומים,"
ותסמכי עלי גיברת," הוא אומר, כאשר הטנדר האפור המטונף שלו
עוצר בפתח חצר ביתי. זה לא יכול להיות עמרם,עוד לא קיץ של ממש,
רק ריח של חמסינים באוויר ודשא שמתחיל להצהיב בקצוות.
הקולות העמומים האלו, לא של מוכר הריהוט הישן, שכבר חודשים
ארוכים לא מגיע מכפר מכר ,לכאן, אולי החליף פרנסה ואולי לא
רוצה להסתובב בין יהודים, לא כל כך נעים לו עכשיו.
ובכל זאת הצליל המתכתי של רמקול נייד על מכונית, חזור ונשנה ,
למרות שעת הערב המוקדמת. יצאתי לחצר להיטיב לשמוע, כאילו שאם
אני עומדת בחצר ליד חבלי הכביסה הגבוהים, קולות המלחמה שנערכת
לא כאן ישמעו לי יותר מדוייקים.
"תצאי אלי כבר" הקול אומר, קול של גבר, קצת סדוק וישן,מבטא לא
ישראלי,"תפתחי את הדלת" הקול אומר, וכבר אני רואה צלליות של
שכנים מתגודדים ליד המכונית הדוברת.
"תפתחי לי חלון" הוא אומר, והגברת שאולי לא שומעת את שאינה
רוצה לשמוע,או שאינה רוצה לפתוח את חלון ליבה,לא מגיבה.
המכונית ממשיכה לשוחח מול השיכון הדהוי של שנות השישים.פעם גרו
שם האנשים המוכשרים והעשירים שהצליחו למכור את הבתים וחלקות
האדמה שבחצרם, וקנו דירה של שלשה חדרים ומרפסת שאפשר לסגור
בתריסול זז.ונשארו שם והזדקנו וחלק גם מתו לפי המודעות המוקפות
שחור על הקירות המסויידים. ואחרים עברו למחוזות אחרים, והגיעו
במקומם, משפחות עם ילדים, עולים חדשים של שנות השמונים, זוגות
צעירים שהזדקנו בינתיים .ועולים חדשים שהחליפו עולים חדשים
פחות, והיום גרים שם בעיקר דוברי שפות זרות, וריח חדר המדרגות,
כריחם של תבשילים מ"שם".
אני בעקבות הריח והקול, חוצה את החצר האחורית ומגיעה אל
התגודדות השכנים שליד המכונית. חשוך כבר, הפנס מתנדנד ברוח ,
וממילא אורו היה קלוש מהתחלה. אני רוצה לראות את האיש במכונית,
והוא פניו לכיוון השיכון, מחזיק את פיית המגפון, ממלמל לתוכה ,
ומדי כמה משפטים לא ברורים עבורי בשפתו ואולי שפתה, הוא אומר
בעברית" תבואי לפה" "תפתחי את הדלת" " אל תהיי כזותי".
צדודיתו של איש עבה, עורף שמן, חולצת טריקו ששערות עורפו
מבצבצות ממנה, ותלתלי שיבה לראשו.
והשכנים מספרים לי בעברית מקוטעת,עם ידיים ותנועה ומימיקה של
הפנים, מי האיש ומיהי האשה לה הוא קורא ממכוניתו.
הוא ,תושב וותיק בארץ, הגיע עם העליה הישנה של הגרוזינים. יש
לו ילדים גדולים , בצבא, מילת הקסם להראות את התחברותו לארץ
ואת גילם של ילדיו.
והוא הכיר אותה,מהקומה השלישית, היא גם לא מאד צעירה, עלתה
לארץ לפני כמה שנים,אז בדיוק שהיה האטומים מעיראק, מסבירה לי
השכנה. וכמו שהיא באה לארץ עם שני הילדים שלה הקטנים והשאירה
את הבעל שלה שם שימכור כמה דברים ויבוא, התחילו האטומים, והיא
פחדה נורא ובאה לגור אצל הדודה שלה שכבר הייתה קודם בעכו.
ואז היא הכירה אותו, שהיה מביא ירקות לדודה שלה.ואחר כך היא
אמרה לבעל שלה שלא צריך שיבוא לארץ והוא , הבעל שלה אפילו לא
ענה לה מכתב תשובה. ככה נעלם והשאיר אותה לא נשואה ולא גרושה
עם שניים קטנים.
יעקב,ככה קוראים לאיש מהמכונית, היה מביא גם לה ירקות ולא רצה
לקבל כסף בשביל הירקות שהוא מביא מהמושב ,רק שתביא לו נשיקה
אחת גדולה על כל ירקות שהיה מביא.
והיה עושה לה חשבון של נשיקה קטנה בשביל עגבניה, ונשיקה יותר
גדולה בשביל תפוח אדמה ונשיקה ענקית בשביל אבטיח .והיא הייתה
עושה לה חשבון, שיותר טוב שיהיו לה ירקות ופירות בשביל הילדים,
ופחות נישוקים בפה שלה. כי את הילדים היא צריכה להאכיל ואת
הנישוקים לא היה לה בשביל מי לשמור.
אחרי כמה זמן,אפילו שהיא כבר מצאה עבודה בתור קופאית בחנות של
המכשירי חשמל,היא הייתה צריכה את העזרה שלו. היה בא לפעמים
באמצע היום עבודה,כי היא הייתה עובדת במשמרות,והייתה לפעמים
בבוקר בבית והוא היה עוזר לה לתקן את החשמל איפה שהיה צריך
והיה מביא לה כל מיני דברים שהוא לא צריך כבר. לא דברים
חדשים,אבל דברים טובים כמו הטוסטר שהיה מקפיץ את הלחם עד התקרה
של השכנים מקומה רביעית.
ושהוא היה בא באמצע היום, היא הייתה עושה חושך בכל הדירה שלה,
כאילו שזה לילה. והיתה מתלבשת יפה בשבילו ובשביל הנישוקים שלו.
ואז הוא התחיל להביא לה עופות מהמושב, וביצים גם. ואחרי כן
כולם היו מדברים עליה איזה דברים היא הייתה נותנת לו בשביל מה
שהיה מביא לה. אבל לה לא היה איכפת. כי היה לה להאכיל את
הילדים הקטנים שלה.ואת הנשוקים שלה לא היה לה בשביל מי לשמור.
שהיו השכנות מדברות איתה , על זה שיעקב מחותן בכלל ושיש לו
ילדים גדולים, הייתה מחייכת עם הפה הגדול שלה, ואומרת להם, על
מה את מדברת, ככה על שאני נותנת לאיש נשיקה בפה ? למה את לא
נותנת לבעל שלך נשיקה גם שהוא מסריח מהסיגריות ומהעבודה בבתי
זיקוק ,ככה בשביל שתהיה לו הרגשה טובה? והן היו אומרות לה
שיעקב מחותן ולא הבעל שלה, ויום אחד אשתו עוד תשמע על הענינים
שלו ותבוא להוציא לה את העינים.
אבל היא לא עשתה חשבון לאף אחד, לא לשכנות , ולא לאשתו של יעקב
ולא לבעל שלה ,ימח שמו, שנעלם מהאדמה.
ואז אשתו, יום אחד מתה. אולי לא בדיוק יום אחד,כי הוא הוציא לה
את המיץ של החיים כל הזמן לאט לאט, אבל השכנות יום אחד ראו את
יעקב עם זקן, ושאלו אותה מה קרה? מי מת לו? והיא אמרה- האשה
שלו מתה.
אבל מאז שהיא מתה האיש הזה לגמרי השתגע. היה בא אליה, גם בלילה
מתי שהילדים היו בבית, והיו יכולים לראות גבר בבית, היה בא
אליה בחגים, ושבתות שכל השכנים יושבים למטה איפה שקר בין
העמודים של הבניין, ליד כניסה שניה, והיו רואים אותו עולה אליה
ככה שכולם רואים בלי בושה.
והשכנות אומרות שהיא הייתה אומרת לו שככה לא מתנהגים אצלם,
ושהוא עושה לה בושות בשיכון. אבל הוא אמר ,למה את מי את מכירה
כאן? למי את חייבת כאן משהו? וחוץ מזה אני אלמן ואת פנויה.אז
זה בסדר גמור.,אפילו המשטרה לא מתערבת בדברים כאלו בין איש
ואישה.אבל הוא היה ממשיך לבוא אליה, בלי ירקות , ובלי ביצים
ותרנגולות,ככה כמו שהוא,אבל היה מתרחץ יפה ומתגלח ולובש אלגנט
לפני שהיה בא אליה. ופעם , לפני פסח,עוד אפילו הביא לה מתנה
וואזה עם פרחים בפנים.
והיא הלכה והתכווצה ,מרוב הבושה שאכלה אותה, והוא הלך והשמין
ונהיו לו עוד שערות על הגב ,והיא שלא הייתה קודם שמנה , נהייתה
ממש רזה שהיה אומר לה, שאין לו מה לתפוס שהוא עושה איתה
נישוקים.
וכמו שהוא אמר לה את זה, היא אמרה לו שיצא בחוץ והיא צריכה
לחשוב.וזהו. היא לא נותנת לו יותר לבוא אליה. לא יוצאת מהבית
שלא יראה אותה, לא עומדת אפילו בחלון שיוכל לראות אותה.רק
הולכת לעבודה וחוזרת.אפילו לקופת חולים שלחה את הגדול עם הקטנה
להביא אקמול.
והוא -כל יום פותח בשירת הסרנדה שלו,עם המגפון והמכונית של
החבר שלו מהמושב שבבוקר מובילה ירקות למכירה בעכו, ובערב היא
ניידת של אהבה.
ןהשכנים ,כבר התרגלו,אומרות לי הנשים, יותר טוב הבושה הזו, מזה
שהיה בא אליה בשבת ובלילה שהשכנים רואים. ככה הוא מנסה ולא
מצליח ובסוף הוא יתייאש ממנה וילך לחפש אשה במקום אחר. אבל
שהיא תתחתן עם מישהו שעושה לה כאלו בושות? ועוד יש לו ילדים
כבר בצבא??? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.