"אני צריכה עוד לקנות לפחות חלב,שיהיה לקטן לשתות," חשבה אבישג
באותן מחשבות אוטומטיות כאשר יצאה מהמרפאה של רופא הנשים.
העובדה שעכשיו התברר לה כי כנראה, רק כנראה , כמובן וצריך עוד
לברר ולערוך בדיקות וסריקות למיניהן,שיתכן ויש לה סרטן בשחלות
,לא שינתה את המשימות האימהיות שעליהן היא ממונה .
מעולם לא חשבה על עצמה כעל מי שיכולה להפסיק להיות אם לאיזשהו
רגע, מין זהות מותנית עם הלידות. ועתה ,לא חלחלה לתודעתה כלל
האפשרות שמסרטן אפשר גם למות. ואז לא יהיה מי שידאג למלאי של
חלב בבית.
אבישג ניסתה כמובן התקשר לירון, אבל כרגיל המזכירה שלו ענתה ,
תהתה בסקרנות רכילותית קמעה אם יש דחיפות לאתרו.  אבישג כמובן
לא חשבה שיש בכך דחיפות רבה,הרי מה יש לה לחדש לו, שהוא עשוי
למצוא עצמו אלמן מטופל בתאומות בנות עשר וילדון בן שלוש, שאכן
הבדיקה,  כפי שניחשה זה מכבר, רק הרחיקה את החשיבה השלילית
ממנו, ומעצמה, אכן נמצאה "חיובית".
איך ממצא נורא כזה יכול להיות "חיובי" ?כמו פעם  אחרי שהתאומות
היו בנות שנה עשתה בדיקת הריון בטיפת חלב מרוחקת אחת כדי שסימה
האחות לא תלטוש עיניים,וקיבלה תשובה "חיובית" להריון נוסף.
הדרך המוזרה בה רופאים חושבים על חיובי ושלילי, עוד התבדחה עם
נטע, אחותה, כאשר חיפשה דחוף מרפאה להפסיק את ההריון המיותר
הזה.
ירון כמו אז היה עסוק באיזשהו מחקר שאי אפשר להפסיקו, כן הוא
סומך עליה שתדע מה לעשות , כן הוא יודע שהיא מסוגלת להתמודד
לבדה, היא הרי עשויה מחומרים שכאלו.
נכנסה למכונית, שיערה פרוע לחלוטין לאחר שידיה בחשו בו במבוכה
,גם את משקפי השמש לא מצאה. נהגה מסנוורת מול השמש החזקה של
יום חורפי .הכיסא של הילדון השתחרר מאחיזתו הרופפת, והכה בגבה
בחוזקה, "דווקא עכשיו" סיננה בארס מסוים, ועצרה את המכונית
כשנראתה כמו שואב אבק מהופך, בשולי המושבה. אז ראתה את יוסף,
זה שהגיע משליחות בחו"ל, לא מזמן, התגרש מאשתו הצרפתייה שהשאיר
אותה שם, ומצא עצמו עושה "חינוך וציונות" במושבה הרחוקה. שם
נורא "יוסף" שם קראו לו בוודאי אחרת, אבל כאן גם ברגעים היותר
אישיים, לא ידעה איך לקרוא לו, כי יוסף נשמע כל כך ארכאי
ומיושן לאיש .
הוא עצר את אופניו לידה, עזר לה עם מושב התינוק, אמר שאולי
הגיע הזמן שהילד כבר ישב כמו בוגר ולא אסור ברתמות, ואם היא
צריכה להניח מישהו בכיסא , אולי כדאי לה לחשוב על תינוק
חדש...
האמירה שלו, הביאה את אבישג למחשבה המהממת שיתכן מאד שלא יהיה
תינוק נוסף ולא יהיה מי שיישב בכיסא בעתיד. התחשק לה נורא
להיניק עוד תינוק, היא כל כך אוהבת אותם חסרי אונים ותלויים בה
לחלוטין והסיפוק מההנקה שלהם...דמעות עלו בעיניים מין לחלוחית
קלה,  אבישג רצתה לברוח כמה שיותר מהר ולהגיע למכולת לקנות את
החלב הנדרש, לא רצתה לדבר עכשיו,לא רצתה לדבר בעצם לעולם, רצתה
באותו הרגע להתפוגג לחלוטין.
יוסף חשב אחרת, הוא חש אותה, כמה אליה,  כבר חודשים רבים
בוועדת תרבות וועדת חינוך, רצה לגעת בקצוות של האישה המסוגרת
כל כך. רצה רק לחבק אותה אליו, לחוש אותה נעלמת בין ידיו.
ידע שכל תנועה שלו עשויה להיות מיותרת, צריך להיזהר עם המילים
ועם הידיים שכל כך רוצות להקיף את הגוף העצור הזה.

הוא רק הניח את כף ידו על זרועה, במין תנועה קלה של כמעט
רפרוף, שרוצה לאמור "אני איתך" אני כאן בשבילך, רק אם את צריכה
או רוצה.
אבישג חשה את כף היד, שונה משל ירון, אחרת, רכה יותר, קצת יבשה
, צפורניים גזורות עד כמעט הבשר, יד הססנית במגע ולא תובענית
ובעלותית.
היא קפאה במקומה . הכסא של הילד כבר היה מחובר ברתמות כמו
שצריך, ואין כל סיבה להתעכב בחוץ עוד דקה אפילו, מה עוד שעליה
להגיע למכולת להספיק לקנות  חלב, אבל המגע של יוסף היה כזה
שהשאיר אותה באותה נקודה ללא תזוזה.

היא לא שמה לב אליו עד כה, כלומר כאשר הגיע למושבה הביאה לו
עוגה אות לשכנות טובה, וגם פגשה אותו, נדמה לה בוועד הורים או
וועדה כלשהי,אבל היה שקוף עבורה, לא ממש ראתה אותו. ובעצם-מה
כן ראתה אי פעם, מי לא היה שקוף עבורה, הייתה תמיד כל כך
עסקנית ועמלנית.
טוב, לא חכמה, קודם התאומות, שנולדו פגיות והצריכו ממילא טיפול
כל כך אינטנסיבי שעזבה ללא היסוס את עבודתה במועצה האזורית,
ואחרי שהן סוף סוף גדלו והלכו לבית הספר, אז נולד , הילדון ,
ושוב נשארה עמו בבית. לא היה לה על מה לוותר בחוץ. ממילא לא
אהבה את העבודה במועצה כל כך , והיה נוח בבית עם המשימות
הפשוטות היום יומיות, ועם העסקנות הציבורית.
וירון- גם לו זה היה נוח , רק לעיתים העיר לה על כך שהיא עדיין
צעירה מדי כדי לשקוע כל כך, ואולי אולי כדאי שתעשה קצת התעמלות
לשרירי הבטן כמובן, ולא שיש לו טענות, והוא מרוצה כמובן, אבל
אולי כדאי לה לא להשמין ...
ירון , שהיה החבר הראשון שלה, זה שתמיד מכיתה י"ב כולם אמרו
להם כמה הם מתאימים, אז הם התאימו בסוף, כלומר לא הייתה שום
בחירה או מחשבה, הייתה הליכה אוטומטית באותו תלם שחרשו עבורה
או שחרשה עבור עצמה בעצם.
ופתאום יד אחרת על ידה, יד  שכולה חום אנושי ואולי גם יותר
מחום אנושי. משהו חדר, משהו מהקרינה שלו נכנס לבטן הרפויה שלה
.
ולא זכרה את החלב שצריך לקנות, את התוצאות הנוראיות של הבדיקות
, כמובן שרק יכולות להיות וזה ממש לא סופי עדיין, את השמש
הצורבת בעיניים, את התאומות שחוזרות עוד מעט מבית הספר, ורק
התמכרה כל כולה ליד שלו.
יד של גבר באמצע השביל במושבה, מקום לא נכון למעשה לא נכון,
אבל לא היה אכפת דבר,רק החום שיצא מהיד.