הוא ישב ובכה,
קרא לי, או לכל אדם שרק יקשיב
שיהיה שם בשבילו
יציל אותו מהלבד שהקיף אותו
והפחיד אותו כל כך.

וכולם היו אטומים,
ולא כיוון שלא שמעו, אלא כיוון שלא דאגו מלכתחילה.
המצב עצמו יכל להמנע אם רק היו נותנים תשומת לב.
אך כולם היו מרוכזים בעצמם,
באושר שלהם,
והיו אטומים למצב שהיה יכול לקרות, שקרה.

ולבסוף שמעתי,
ומי יודע אחרי כמה זמן.
ומי ידע את כמות הכאב שעבר בו
ועד כמה הוא ישפיע עליו.

ואני מרגישה כל כך אשמה,
כאילו העברתי לו, לאהובי, את בדידותי הקודרת.
ובאמת שלא התכוונתי,
לא חשבתי,
ומכך אני אשמה.