כל כך בבית,
ריחות של ירקות מבושלים נישאים בחלל המטבח,
זה רק אני והצלילים של בטהובן מחדר השינה,
רק אני ומיכל שהיא גם, קצת, בית

שישי דרך השדרות המסואפות
ברוח הגורפת את העלים הנבוכים,
הרוח שקוטעת את מקבץ ימי הקיץ המפתיעים,
השמש עומדת חנוקה וחיוורת מעל ראשי הגגות

בסוף נגיע הבייתה,
כך כתוב במקורות,
(כמו משה עומד על פתחי ארץ כנען, את אומרת
כשאני מספר לך שאין לי מקום בשבילך,
ונאלץ לחזור למדבר)
הנחלים כולם זורמים באותו הכיוון,
נשפכים במורד רחוב אלנבי ועד המזרקה בשדרות רוטשילד,
שאני כמו זוכר במטושטש מטיול בתיכון,
ומתרכזים והולכים בליווי של צללים ראשונים
על רחוב הרצל פינת מגדל שלום

וכשיהיה זה ערב
בכל המרפסות השקטות,
הרוח בוזקת את רסיסיה בבזבזנות לכל עבר,
יתפשט חיוך דק מן הדק למלוא אורך השפתיים
וכל הצבעים בעולם יתחלקו לשניים

עדיין יש לי סיכוי