יום אחרי שמלאו לי 18 שנים החלטתי לדפוק את הראש בפעם הראשונה
בחיי. נסעתי במונית לעיר ונכנסתי לפאב. המקום היה די ריק כיוון
שזה היה אמצע שבוע. התיישבתי על הבר ומייד הברמן בירך אותי
לשלום ושאל מה אני רוצה לשתות. "מה אתה מציע לי?", שאלתי. הרי
בתקופה זו של חיי ההבנה שלי במשקאות הסתיימה בהבדלים בין פפסי
וקוקה קולה. הברמן חייך ואמר "מה שאתה מעדיף, תראה יש משקאות
על בסיס חלב או שמנת, יש משקאות על בסיס מיץ, יש מתוקים ויש
מרים, יש קצרים ויש ארוכים". נראה היה כאילו הברמן ענה כבר על
השאלה הזו עשרות פעמים בעבר. "אני רוצה משהו מתוק", אמרתי,
"אבל שיהיה חזק, כלומר משקה חזק שקל לשתייה". הברמן קרץ לי
בזמן שאמר "אני יודע בדיוק מה תאהב", והגיש לי משקה צהבהב בכוס
נמוכה עם המקל של הערבוב. טעמתי מהמשקה. הוא דמה למעין סירופ
נגד שיעול. טעמו היה מתוק אך עם זאת האלכוהול הורגש היטב
בגרוני. "לא רע", אמרתי, "איך קוראים לזה?". הברמן, שנשאר עומד
מולי עקב מחסור בלקוחות אחרים אמר "זה הקוקטייל האהוב עלי
באופן אישי. ראסטי נייל". "ראסטי נייל?", שאלתי כדי לאשר
ששמעתי נכון. "כן", ענה הברמן, "ראסטי נייל - מסמר חלוד". "מה
יש בקוקטייל הזה?", שאלתי. "שני מרכיבים", ענה, "וויסקי
ודרמבוי".
לקחתי עוד לגימה מהמשקה וגיליתי שהטעם משתפר עוד יותר לאחר
שמתרגלים. לאחר שסיימתי את המשקה שלי שאלתי שוב את הברמן "ממה
אמרת שזה עשוי? וויסקי ומה?". הברמן חייך את חיוכו ואמר
"דרמבוי". "כן", אמרתי, "דרמבוי. תן לי לטעום דרמבוי".
"בבקשה", אמר הברמן והגיש לי כוס נוספת שבה משקה סמיך יותר.
שתיתי מהדרמבוי וזה היה ממש טעים. סיימתי את הכוס במהרה
וביקשתי עוד דרמבוי. כשהגיש לי אמרתי "הדרמבוי מאוד טעים, ממה
הוא עשוי?". אני חושב שאם היו יותר אנשים על הבר לא הייתי מקבל
תשובה כה מפורטת. "הדרמבוי הוא ליקר סקוטי שמבוסס על וויסקי
ודבש, אבל לא סתם וויסקי, זה חייב להיות וויסקי סקוטי משובח
שמיוצר משעורה שגדלה בסקוטלנד ובלה בלה בלה"...
לאחר 3 כוסות משקה לא הייתי במצב של האזנה להרצאה, ולכן איבדתי
אותו די בהתחלה ופשוט בהיתי בפיו שמדבר במהירות. כנראה זה היה
נושא שמאוד עניין אותו, והוא היה משועמם, כי הוא דיבר בשטף
ובהתלהבות. בעודי מביט בברמן התחלתי לראות מטושטש יותר ויותר.
לא הופתעתי, ציפיתי שדבר כזה יקרה לאחר שתית אלכוהול. הכל
סביבי היה מעורפל ואני נעשיתי כבד, עד שלפתע משהו ברור הופיע
בזוית עיני. המשהו שהפתיע אותי בבהירותו זז במהירות מספר שניות
עד שהתייצב מולי, איפה שהברמן עמד. המשהו היה דמות של גבר לבוש
בגדים מרופטים ואוחז בידו כוסית משקה. "אתה במשחק?", שאל.

הבטתי בפניו של הגבר. זקן בן יומיים עיטר אותם, ושיערו היה
פרוע. "לא", אמרתי, "אני סתם שיכור". הוא גמע את המשקה שלו
וזרק את הכוסית על הרצפה. "אל תמעיט בערכך", אמר, "אינך סתם
שיכור". "אז מה אני?", שאלתי. הגבר התקדם לעברי ועבר דרך דלפק
הבר כאילו היה רוח רפאים. "אתה המשתתף החדש במשחק השכרות".
"אוקיי", אמרתי, "ומי אתה?". במקום לענות על שאלתי אמר הגבר
"נסה לעבור דרך הבר". קמתי מכסאי ומייד ראיתי שהכיסא לא שם,
הלכתי לכיוון הברמן שהיה מטושטש כמו שאר החדר, ועברתי דרך הבר
כאילו היה זה הולוגרמה. "אז מה עושים במשחק הזה?", שאלתי את
הגבר הגבוה. "מה שרוצים", ענה והחל לעוף באויר. הוא הגיע עד
לתקרה ונתפס במנורה, זו נכנעה למגעו בניגוד לדלפק הבר והוא
שינה את עוצמת האור בחדר. "נסה לעוף גם אתה", אמר לי ועשה
גילגול באויר סביב עצמו. הרגשתי שאני הופך לחסר משקל והתחלתי
לרחף. עברתי דרך החפצים שהיו בדרכי, אך כשהתרכזתי בחפץ כלשהו -
יצרתי איתו מגע. ריחפתי בתוך תחומי הפאב זמן רב, יצרתי מגע
וחוסר מגע עם שולחן הפול שעמד במרכז החדר. גרמתי למקלות
ולכדורים לרחף בעצמם בתנועה מעגלית, ואני עצמי התעופפתי
ביניהם. הגבר הגבוה התעופף לו ליד המלצרית שעמדה קפואה ואחזה
מגש עם צלחות וכוסות. "לא אמרת לי מי אתה", אמרתי לגבר. הוא
עזב את המלצרית ופנה אלי. "אני משחק בדיוק כמוך", אמר, "רק שלי
זאת לא הפעם הראשונה". עפתי לכיוונו. "אז זה מה שקורה
כשמשתכרים?". שאלתי. "כן", ענה ואכל חופן של בוטנים שהוציא
מכיסו, "כל מי שמשתכר מגיע למשחק הזה". הכנסתי יד לכיס
המכנסיים שלי כדי לאכול גם בוטנים אך הכיס היה ריק. "איך זה
שאף פעם לא שמעתי על המשחק הזה?", שאלתי. הגבר כאילו קרא את
מחשבותי וזרק כמה בוטנים לכיווני. הבוטנים עפו באיטיות ואני
אכלתי אותם אחד אחד במעופתם. "כולם שוכחים את המשחק ברגע שהם
קמים משכרותם. רק אני משום מה זוכר", אמר הגבר, "אתה מבין, אני
משוגע. משוגע ואלכוהוליסט", הוא החל לצחוק, "כך לפחות הם
חושבים". הוא פנה שוב למלצרית ונגע לה בשדיים. "מי זה הם?",
שאלתי. ידו של הגבר הגבוה עברה דרך החזה של המלצרית ויצאה
מצידה השני. כנראה שאלתי הפריעה לריכוזו. הוא פנה שוב אלי ואמר
"הם זה הם. האנשים הלא משוגעים. אלה שלא זוכרים את המשחק".
"ואני?", שאלתי, "אני אזכור את המשחק?". "לא יודע ילד", אמר,
"באמת שאיני יודע". הוא חזר להתרכז בשדייה של המלצרית ואני לא
רציתי להטריד אותו יותר. ריחפתי לכיוון היציאה של הפאב ועברתי
דרך הדלת. כעת ריחפתי ברחוב. הכל עמד במקומו, האנשים נעצרו
באמצע הליכתם, מכוניות לא זזו, אפילו הגשם היה מונח באויר ולא
נפל. העברתי את ידי בגשם וידי נרטבה. יצרתי תעלה קטנה של אויר
בין הטיפות. אף פעם לא נהנתי בחיים הרגילים כמו שנהנתי עכשיו.
טיילתי ברחובות העיר כשלפתע ראיתי בחור צעיר שהיה שונה משאר
האנשים ברחוב. הוא זז. ריחפתי מייד לכיוונו ושאלתי אותו "אתה
במשחק?".

הוא שכב על רצפת הרחוב מכוסה בעיתונים ואחז בידו בקבוק וודקה
זול. "אתה מלאך המוות?", שאל אותי. "לא", עניתי, "אני סתם
שיכור". הבחור לגם מבקבוקו ואמר "גם אני סתם שיכור". הוא
התיישב ואני התיישבתי לידו. הוא הריח אותי ואמר "אתה לא מריח
מוודקה או בירה. מה שתית גבר?". "דרמבוי", עניתי.
"אחלה משקה", אמר השיכור, "אבל יקר".
"שווה כל גרוש", אמרתי.
"אתה יודע מה פירוש השם דרמבוי?", אמר השיכור ומייד ענה לעצמו,
"המשקה המספק".
פתאום הרגשתי שהעולם מתחיל להשתנות. טיפות הגשם התחילו לרדת,
והמכוניות התחילו לזוז. כל מה שהיה מעורפל התחיל להתבהר, וראשי
החל לכאוב. נפלתי אחורה על רצפת הרחוב. "הכל בסדר?", שאל
השיכור, "דרמבוי, דרמבוי אתה בסדר דרמבוי?"

"אתה בסדר דרמבוי?", שאל הברמן.
"כן", עניתי וקמתי מרצפת הפאב, "אני בסדר גמור".
"אולי כדאי שתשתה קצת פחות בפעם הבאה", אמר הברמן, "או שתשתה
משהו פחות חזק".
"אין כמו דרמבוי", אמרתי בחיוך גדול, "המשקה המספק".