יש שמיים מעלינו כי אין גג, הוא נעקר עם כל הרוחות של סוף
העולם. אני מקלף את הבגדים ממני בפראות, מבקש לגרד את הפצעים.
יש כתמים מדממים גדולים על ירכי הימנית, בצד הגוף, ובצוואר.
באמצע הזין שלי יש פצע שטוח ומגרד. אני מגרד את עצמי כמו עושה
לעצמי סיבון אלים ויבש. היא מתגרדת גם, אבל דרך הבגדים. לרגע
היא מפשילה את מכנס הטרייניג והתחתונים ומגרדת פלח ישבן אדום
ומגורה. מגרדת את שוקיה, את הבטן.

אנחנו מביטים זה בעיניי השנייה ונצמדים, ונדבקים לפינת החדר,
ידינו מגינות זה את זו את זה, וכל החפצים הכבדים כמו הקלים
מסתחררים בחדר וה-ויטרינה נופלת ברעש הגדול, הזכוכית מתנפצת,
והשברים עפים ומאיימים לחדור לעינינו.
"את לא תעזבי אותי..." אני ממלמל. אני מגן בגופי העירום על
גופה. אם היא לא תישאר חיה אני מת ממילא.
הברך שלה נלחצת לי בכאב לביצים, אבל אני לא אומר מילה. כל הקיר
המשקיף לרחוב נעקר, אני רואה מכוניות עפות זו לתוך זו, הכביש
מתקלף מאספלט, העצים מבוקעים כל אחד בלפחות עשרים מקומות.
סדקים מתחילים להיווצר ברצפה.
אני נצמד אליה יותר והיא זזה כלפיי רועדת. אני מרגיש את הפצע
שלי, בזין, נצמד לפצע שלה. לא יודע איפה. אני מרגיש את כפות
ידיה צמודות לגופי, אבל אני לא מרגיש בהן עור, אלא עצמות.
אני מבין ששנינו עומדים למות.
אני מביט אל תוך פנייה. אפה תלוש וסביב עיניה יש דימום פנימי.
אני לא יודע איך אני נראה, אבל בטח לא טוב יותר. כל גופי שורף.

הקיר שמסוכך עלינו מתחיל להתבקע. אני מרגיש את הבלטות חורקות
תחתינו.
היא מצמידה את אגנה אליי, ואני קולט שאני בתוכה, ואני בזקפה.
פרץ אדרנלין, לא תשוקה. היא מחייכת ועיניה כמו חרוזים, קפואים
באימה. ואז אנו נתלשים ועפים, מחובקים ומדממים, אל המוות.