בחילה שחשתי בבוקר הביאה אותי אל השירותים, מדדה בכבדות כתינוק
שאך זה למד להשתמש ברגליו. הנחתי יד על בטני, חושדת במובן
מאליו -  כשם שאמי היתה אומרת, אם תשימי סוס באורווה, הוא לא
יבעט? פעימה של חרדה חלפה בחזי, בלולה באופן בלתי נשלט באושר
כמעט בלתי נסבל. ניסיתי להשיב מידת מה של סדר לשערי הפרוע,
כאילו צורתי החיצונית משפיעה גם על הסדרים שבתוכי. הבטתי
בהשתקפות שהשיבה לי מבט מן הראי הקמור -  פנים שזופות, שיער
שחור ועיניים צופנות סוד, כך תמיד חשבתי בלגלוג. לרגע שקלתי אם
להתאפר, ואז חשבתי, לעזאזל עם זה. אין סיבה לטרוח. שטפתי את
פניי, סירקתי את השערות הסוררות ויישרתי את מה שנותר מבגדיי
התחתונים לאחר ליל אמש. סימנים סגולים כיסו את צווארי כמו
נשיקות של סומק. חייכתי ולחשתי לבבואתי, "את הכי בעולם,"
ויצאתי חזרה לחדר השינה.
    הוא עדיין שכב במיטה, סרוח בתנוחה ילדותית משהו -  יד אחת
שמוטה מעבר למיטה, רגליים כפופות. ניגשתי למטבח חרש חרש, מהלכת
על קצות האצבעות כמו לא רציתי לסדוק את האווירה השקטה, והכנתי
לנו אספרסו ממכונת הקפה "המשהו-משהו! באחריות!" שקניתי לו ליום
הולדתו האחרון. הוספתי לעסקה גם פרוסת עוגה מהמקררון הקטן
שהתחבא לו בארון והנחתי את החבילה על השידה שסמוך למיטה,
מתענגת לרגע על הדממה המוחלטת.
    כשפקח את עיניו, שוב חשתי באושר, תחושה סכרינית וזחוחה עד
כי היתה בגדר חטא. הוא הביט בי כאילו תהה מי אני, ואז חייך
ופיהק.
    "בוקר טוב, יקירי," אמרתי. "תשתה לפני שזה מתקרר."
    הוא העביר יד על זיפיו, אותם לא טרח לגלח. הם נראו כעת
כמו קוצים. כשאדם יוצא לטבע, חזקה עליו שיזנח מנהגים הנהוגים
בין בני תרבות. "אני מרגיש כאילו אני בגן עדן," אמר וקיבל את
הכוס שלו, שעליה נכתב: שתאריך ימים! ממני, הפשושית שלך.
    "רק בלי הנחש," אמרתי.
    הוא הצמיד את פניו לצווארי, זיפיו מעבירים בי צמרמורת.
"זהו. עכשיו תירו בי. אלוהים, את מריחה כמו מפעל לבשמים. איך
את עושה את זה? אני בטח מסריח כמו מזבלה."
    "סוד מקצועי," אמרתי והנחתי אצבע על אפו. זה היה הרגע
המושלם לגלות לו את התגלית החדשה שלי לבוקר זה, אבל משום מה
היססתי. עוד סוד מקצועי.
    "עכשיו באמת התעוררתי," הוא אמר ורמז אל עבדו הנאמן,
שהגיח כמו סרסור המחפש קונים.
    "תגיד לו שיחזור לישון," אמרתי ופיציתי אותו בלחיצת
לשונות הדדית. לפיו היה ריח של קפה וזיעה יבשה. "מצפה לנו יום
ארוך."
    "אין מה לומר, את יודעת לגרות את הקהל שלך לעוד," הוא
נאנח.
    הפעם האושר פעפע בעורקיי כמו דם שני, חזק כל כך שהייתי
חייבת לתת לו ביטוי גופני: סטרתי לו קלות על פניו. "אנחנו
יוצאים בשמונה. היה נכון."
   

יצאנו החוצה יחד מהבקתה הקטנה ששימשה לנו כבית מאז יצאנו
לטיול. היא נראתה כמו פיסת הדגמה ל"איך תחיה את החלום
ההוליוודי" נוסח ישראל. הסתובבתי ושאפתי לתוכי את אוויר הבוקר.

    היינו מוקפים בירוק מכל עבר. עצים ושיחים שאינם מוכרים
צמחו סביבנו ומעלינו כמו חופה שניה. האדמה תחת רגליי היתה עוד
רכה מטללי השחר, ועורי הצטמרר מקרירות נעימה. היה באווירה
ניגוד מוזר לחמימות ולעצלות שפשתה בבקתה בה שכבנו -  הרגשה של
רוגע אך עם זאת פעילות שחייבת להתקיים, שתובעת ממך לנקוט
בפעולה. הנחתי כובע טמבל על ראשי  -  השמש כבר עמלה במלוא
המרץ. זכינו לשעשוע מסויים כשמרחנו זה את זה בקרם שיזוף על
החלקים החשופים שבעורנו (תפסתי את ידו רגע לפני שפלשה לתוך
מכנסיי הקצרים כמו הלך הנקרה למערה, והענקתי לו סטירת פורקן
נוספת).
    "נצא?"
    "קדימה אחריי!"
    "בואי נשיר משהו. השקט הזה מפחיד אותי. אני מרגיש כאילו
אנחנו היצורים החיים היחידים ברדיוס של קילומטרים."
    "אתה מוקף בחיים מכל עבר, חמודי."
    המסלול היומי שלנו היה אמור להביא אותנו לנחל תבור -
מהארוכים בנחלי הגליל, כך על פי המדריך למטייל. יצאנו מקיבוץ
גזית על פי סימני הדרך הקלאסיים -  גרפיטי של סלעים, כך כיניתי
זאת בליבי. כשעברנו את החורשה הראשונה גילינו שממה מהי: אדמה
המכוסה עשבים שוטים, מריחות צהובות וכתומות על רקע כחול המכאיב
לעין בריקנותו. לאורך הדרך ניתן היה לראות את המצוקים הצונחים
זה לעומת זה כמו אצבעות הנשלחות ללגום ממימי הנחל שלמרגלותיהם.
הבטתי מטה אל הנחל הזורם הרחק מתחתינו. הגובה העביר בי צינה
מקפיאה.

"ששש. תראה."
    כרעתי על ברכיי וסימנתי לו שישתוק ויצטרף אליי. שני חרקים
שחורים עסקו מולנו בירח דבש משלהם -  זוג עכבישים בפעילות
נמרצת.
    "אין להם בושה?!" הוא רטן בצדקנות מזויפת. הוא נד בראשו
ונראה שאיבד עניין. אבל ברגע שתמה ההזדווגות, עטה העכבישה על
בן זוגה ומחצה אותו למוות בזרועותיה השעירות. ריתמוס ההזדווגות
התחלף באופן טבעי בסטפס מרצחים, כמו מערכה שניה במחזה עתיק אך
הכרחי. האם זהו כורח גנטי מן הטבע? תהיתי.
    "פשושית? את באה?"
    קמתי ומחיתי אבק מעל בגדיי. העכבישה הרפתה מגופת בן זוגה
והחלה נעה בכיוון ההפוך לזה שבאנו ממנו. עקבתי אחריה במבטי,
נקודה שחורה כנגד ים זהוב וחום שבלע אותה לתוכו.
   
אם כן, האם ניתן לתמצת את הנקודה בה אני נמצאת כעת בחיי?
לפעמים הרגשתי כמו תוצר של ארועי שרשרת אוניברסליים: בת
למישהם, אשה למישהו ובקרוב אם למשהו. ביצית שעברה את כל הדרך
השגרתית מרחם מרופד החוצה אל בית שקירותיו מרופדים לא פחות,
ביצית בעור אשה המחפשת זרעון פוטנציאלי להתמזג איתו. האין זו
תכליתו של מוסד הנישואים? עצם היותי אחת ממיליארדים הפכה אותי
למעין סטטיסטית בחיי-אני, עצם העובדה שאנשים הדומים לי בכל פרט
לשם וטביעות אצבעות מנהלים חיים החופפים לשלי היכנשהוא. זו
הסיבה שגררתי אותו לכאן, לטבע הרחוק מבני אדם, כיוון שכאן
הייתי בין חיות הנחותות מבני אדם, המקום היחיד בו יכולתי להיות
שונה מסביבתי, ולו לשעה קלה.
    האם אתה (בחר שם) לוקח את (בחר שם) להיות לך לרעיה נאמנה,
לאהוב, להגן, ולהוריד את הזבל? לשכב איתה לפחות פעמיים בשבוע,
פחות אם אתה וורקוהוליסט, וכמעט בכלל לא לאחר יום הולדתה
החמישים?
    והאם את (בחרי שם) לוקחת לך את (בחרי שם) להיות לך לבעל
נאמן, לבשל את ארוחותיו, להתלונן על שהוא נעדר ולהתלונן כאשר
הוא ישנו, למצוץ ממנו את הרעל, להבריש כתמים מעל האגו שלו,
ובאופן כללי לתפקד כמשענת?
    כה ציווה אלוהים המדבר מפי הרב, ומי יכול לכוח המניע את
העולם? על כן אימרו אמן!
    "כן, קיבינימט!" היה הדבר הראשון שאמרתי לאחר שנשברה
הכוס. עד היום אינני יודעת אם הקללה היתה ביטוי לתסכול הנובע
מעריכת החוזה עתיק היומין או מקבילה ורבלית לפורקן רגשי. אחרי
הכל, אהבה היא סטטיסטיקה בלתי נמנעת המבוססת על מצאי קיים
ומתחדש בלי הרף.
    באותו לילה הוטבלתי בשמי החדש. הכלולות במיטה המפוארת עד
תיעוב היו החתימה המשותפת שלנו תחת הקו המקווקו, הרבה יותר
מלהגו של אותו זקן עוטה טלית. אף פעם לא חשבתי שאוהב כך, אף
פעם לא ציפיתי לכך; הוא היה משכר כמו מרטיני (מנוער, לא
מעורבב) ויצירתי כמו אלילת מין. וכי מהי ארוטיקה אם לא
פורנוגרפיה לגיטימית? כשזרעו זרם לתוכי בשטף, אז הוא קרא לי
בשם, ואולי מפני שחשבתי על כך, כשהלכנו במרחק כף יד משפת
המצוק, שקועה בהזיות (מאחורי עיניים צופנות סוד) איבדתי אותו
ברגע ההוא, כי הוא קרא לי -

"פשושית!" -  והוא החליק.
    שמעתי קול כשל דלי מלא חול הנשפך ארצה, ויד מבוהלת דגדגה
את גב תרמילי. הוא היה מאחוריי, את זה אני זוכרת. הוא מעד במשך
שניה הרת אסון לכיוון הלא נכון, וכך מצאתי עצמי משוטחת פרקדן
על בטני, כשיד מתחננת לופתת את קרסולי החשוף בעוצמה נואשת.
נעצתי את ציפורניי המשוייפות היטב באדמה המתפוררת תחתיי
וניסיתי לגרור אותו -  ואותי -  מחוץ לטווח הסכנה. משכתי בכל
כוחי, שוברת את ציפורניי.
    "תמשכי אותי!" הוא תבע-התחנן. "אני מחליק!"
    אחת מרצועות התרמיל שנשא על גבו נקרעה והטתה את גופו
לכיוון לצד שמאל, מונעת ממנו את האפשרות להיאחז בי בשתי ידיו.
התחלתי להרגיש את עצמי נגררת אל שפת המצוק כאילו הייתי משוחה
בשמן. וזו אכן היתה הגדולה בבעיותיו -  ידו עוד היתה מכוסה
בשרידיו של שמן השיזוף, וקרסולי הרטוב מזיעה אך החמיר את המצב.

    "מהרי! אלוהים, אני עומד ליפול!"
    החלטות של חיים שלמים מבוצעות לא בחלק המתכנן שבנו, לא
בפן הרציונלי והשכלתני, אלא בזה הקמאי, הטמון עמוק בכף יד
קפוצה שאינה יודעת דבר מלבד פעימת לב. אם ידעתי זאת קודם
במוחי, הרי עתה ידעתי זאת גם בליבי. כי פעימת לב היתה כל הזמן
הדרוש לי להגיע לכדי החלטה.
   אוויר חם פלש לבטני כרעל. האפשרויות היו מוגבלות וחד
משמעיות: להיגרר איתו וליפול יחד אל מותנו לתוך נחל אדיש, או
להרפות ממנו ולחיות. מוטב שני חיים משלושה מתים.
    התהפכתי על צידי והבטתי בו, משגרת אליו מסר בלתי ניתן
להזמה. אני מצטערת, הגיתי ללא קול. כאילו היתה זו סטירה שלא
במקומה, או גניבה לא מוצדקת. יכולתי את עצמי לדון למוות יחד
איתו, אך מה על שותפי החדש הזועק מתוכי?
    הרמתי את רגלי החופשית והטחתי אותה בכוח בידו ההולכת
ונחלשת. כוחו לא עמד לו להחזיק בי; ציפורניו לא היו חדות דיין
כדי להעמיק להינעץ בבשרי. מהלומה פראית נוספת שחררה את ידו
להצטרף אל שאר גופו.
    משכתי עצמי קדימה, נחושה בדעתי להיפרד  ממנו במבט. לרגע
קצר ראיתי את פניי משתקפים באישוניו הפעורים -  כמו ליקוי חמה,
אני זוכרת -  והוא הלך והתכווץ תחת מבטי, מבעל לאיש, מאיש
לצללית, מצללית לנקודה צבעונית, מנקודה לשתי דמעות שנקוו
בזוויות עיניי כמו אורחים הממתינים שיפתחו בעבורם את הדלת.
    מתוך מים נולדת, ואל המים תשוב.
    לאחר זמן מה -  אינני יודעת כמה זמן, דקה או שעה תמימה,
השמש כמו קפאה בשמיים וחיות הבר הסתתרו בחוריהן -  קמתי
וניקיתי את הזוהמה שתחת ציפורניי. ישרתי את גבי הכואב, מנערת
רגבי עפר מגופי, והדרך נעה למולי, מובילה אותי כמו על סרט נע.
אני לא זזתי; כדור הארץ האיץ את קצב סיבובו כדי לאפשר לי
תזוזה. פעימה של חרדה חלפה בחזי, בלולה ביגון כמעט בלתי נסבל,
ואני פרקתי אותו על לחיי לאורך כל הדרך.

שוב הייתי בבקתה, כעת כבר לא על קצות האצבעות. אני הייתי
אדונית לדממה. לא נותר איש להגן על שנתו. ניגשתי ישירות
לשירותים, לא מקדישה תשומת לב למראיי, כמקודם. שערי היה שזור
כעת בנימות לבנות סביב לפנים חיוורות, אך לא השתי ליבי גם
לזאת.
    אומץ, שיננתי חזור ושנן לעצמי, נוטלת את הערכה, את חייבת
לגלות אומץ.
    שום צבע כחול לא נגלה לעיניי פרט להשתקפות השמיים בראי
הקמור. ידיי נקפצו בתסכול. יצאתי מהשירותים בבעיטת דלת ומצאתי
עצמי כורעת לרגלי המיטה כמו גנב המתחנן למחילה מכומר. השמיכה
עוד היתה פרועה, הסדינים נתלשו מקצות המיטה. ליטפתי בהיסח הדעת
את שולי השמיכה, יכולתי ממש להריח אותו -  ניחוח של בלק לייבל
בתוספת שוקולד מריר.
    הכוס שלו ניצבה עדיין על השידה, מעין אנדרטה מיניאטורית,
ועל דופנה הברכה: ממני, הפשושית שלך - היתה כמו חריטה על קבר.
רגל שחורה, שעירה, הגיחה מתוך הכוס ולאחריה בעלת הרגל. העכבישה
הגדולה נתלתה על שפת הכוס ומיקדה בי מבט נטול משוא פנים
בעיניים צופנות סוד.