תשירו, מקהלת מלאכים שלי, שעזבתי מאחורי
כדי לטפל בחיי
כדי למצוא את קולי הפנימי
חזיתי כי שירתכם תציף את הארץ באור יקרות
שימחה את העלבון
שימחה את המחנק והכאב בגרון
שימחה את האוזן המצלצלת
שיחבוק אותי בלילה הקפוא
כשאני חובקת את עצמי נרעדת על גשר ראשון
רק אני, ללא גלגלים שיובילו אותי אל ביתי
ללא זרועות חמות שיחבקו אותי
ילדה בת 7 ללא יד חמה שתנחה אותה לחצות את הכביש
ללא אבא טוב שישמור על לבה הרגיש
ללא חום
ללא תום
ללא כל מה שהבאתי לכאן בעצמי
כאשר
עכשיו כשאני נושאת את קולי
בהיכל התרבות של ראשון עירי
נער שיכול היה להיות בני
קורא לי 'מזדיינת' ותוקף אותי...
"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה"
נאמת אז את קולך בכיכר,
יצחק היקר,
והיית מאושר...
וגם אני...
ואז תראה מה קרה,
איך הכל התהפך
איך הכל התלכלך
ותראה עכשיו
האלימות כרסמה גם בי
עיני נפוחות מדמעות
קולי רועד, מצחי הוזה,
לשם מה למדתי לשיר בכלל?
מה שווה כל זה???
צועדת ברחובות ארוכים וקרים ריקים מאדם
צועדת בעולם ריק מחום
ובליבי רק צחקוקו של תום ילדי
התינוק שלי
לפני 850 שנה בערך
כששלחתי אותו לבית הספר
לפני שהאפוקליפסה החלה לדהור
לפני שהכל נעשה שחור...
ראשון עירי
אהבתי אותך בכל מאודי
עכשיו הכאב
עוד מצלצל באוזניי
הדמעות עדיין שוטפות את גרוני
עוד מעט אאבד את קולי גמרי
כמו ב4.11.95-
כשדפנה רוזנפלד ממחלקת ייצור
ציוותה עלי 'לארוז את עצמי' ולבוא למערכת
ואני לא יכולתי.
הדמעות חנקו לי את מערכת הנשימה
את מערכת הנשמה
וגם עכשיו.
לא יכולתי לזוז
ארזתי את עצמי בזרועות בעלי
ובכיתי את נשמתי
ועכשיו גם זה אין לי.
האם הכל חוזר מחדש?
אין רע, אין חבר, אין בעל, אין ידיד
רק דמעות מרות אינסופיות, מרטיבות את הגרון מבחוץ
הכאב מתחיל להתגבש על המיתרים
ואפילו חנות התקליטים
נסגרה
ובשכונתי העלובה
טיפוסים פסיכוטיים מסתובבים ברחובות
ומתנדנדים וכושלים,
ונערים שבמקום לנגן בגיטרה
שותים בירה ומעשנים
וקוראים לי 'מזדיינת'
רק בגלל ששרתי להם
רק בגלל שרציתי לעזור להם
להראות להם מציאות אחרת....
איך סיגל ואני שרנו יחד בשני קולות
גם ב'פיזמונוער' וגם ברחובות,
היה פחות מסוכן להסתובב ברחובות,
היה יותר פשוט לצמח תקוות.
עברתי יום יום בדרך לגימנסיה גן-נחום
וצפיתי במגרש מכבי הישן
הופך להיכל התרבות ע"ש מאיר ניצן.
ועכשיו מה?!
איזה אורקסטרה יפה באמת,
איזו דמוקרטיה נפלאה באמת,
'תרבותית' ממש!!!
ראשון-לציון מארש...
בא לי לתלות את עצמי
לירות בעצמי
כמו גיבורת שרה ניל"י
איני רוצה להמשיך לבכות!
אם אין אני לי מי לי?!
1.12.2006
רמת אליהו, ראשון לציון |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.