יער חשוך, הוא מטייל לבדו, מאור הבוקר. התעורר ביחד עם ציוץ
הציפורים והחליט שהיום הוא יוצא מהבית. מאותו יום איש לא ראה
אותו, הוא הסתגר בביתו. אך בראשו עדיין אותן תמונות של דלתות
נטרקות בפניו.
היום כשהתעורר החליט שהוא יוצא לטבע, לחפש מחילה, לחפש את
האמת, לחפש הצדקה לקיומו כפי שהוא. האנושות, שתמיד אמרה שהיא
מתחשבת ואוהבת את כולם באופן שווה, לא קיימה הבטחתה, לא עמדה
במילתה. האנושות סגרה את ליבה בפניו, לא ניסתה להבין, פשוט
דחתה.
יער גדול, רחב ידיים, עצים עבים וירוקים. ירוקי העד מחייכים
אליו בדרכו והוא הולך ולא מביט אחורה, לא רוצה לעצור ולהזכר
שוב בפניהם מלאי הגועל. מרגיש עצוב, לבד. יודע שאינו לבד
בעולם, אך בעיירה הקטנה שלו איש לא יבין אותו מעולם. לא ינסו
להבין אפילו. הם תמיד דיברו על צדק, כבוד, מילים כל כך גדולות
לאנשים כל כך קטנים.
מערבולת בראשו. הוא לוחם בעצמו. צד אחד של הראש מצייר לו את
ביתו, הוריו, חבריו. הצד שני פוקד למחוקם, לשכוח ולהעלם
מפניהם ונכון שהיו ביתו, אך בבית חם ואוהב תמיד יקבלו ויבינו
למרות הכל. משהו השתבש בביתו שלו, כנראה לא היה חם כפי שנראה
מבחוץ.
מוחק זכרונות, מנקה את הראש. חושב על הירוק מסביב. הסנאי
שבוהה בו בהחבא כבר כמעט דקה. הציוץ המיוחד ששמע עכשיו בפעם
הראשונה. ואולי לא בפעם הראשונה, אבל רק עכשיו שם לב ליופי של
הצליל המופק מיצור כה קטן.
הוא מתחיל ללכת בקצב אחיד, קצב מוכר. דמעה זולגת מעינו אך
למרות הכל עכשיו הוא מאושר. הוא מחייך ומתחיל לזמזם את
המנגינה. הזמזום מתגבר ונראה שכל העולם מתחיל לשיר יחד איתו,
ולבסוף המילים פורצות מפיו, והכל סביבו משתף פעולה, מקבל אותו
בהיותו מיוחד.
"
She's my girl, my supergirl"
והמילים זורמות מפיו כאילו היו חלק ממנו...
"...But I'm a supergirl 'n supergirls don't cry"