הוא בא להחזיר לי את הדי.וי.די שקניתי לו.
אתם יודעים, חלק מהנהלים של אחרי פרידה.
ישבתי על הספסל הקבוע שלנו בגן מאיר, שם קבענו להפגש.
כשרק שמתי לב אליו, כל גופי רעד, כל אזור הכי קטן בגוף שלי
התרגש והסמיק לקראתו.
הוא התקרב בצעדים גדולים ורחבים לכיווני, מנסה להסתיר את
החיוך הגדול שאני כל כך אוהבת.
טמנתי את ראשי באדמה, מנסה להתרכז במוזיקה שמנגנת מהדיסקמן
שהוא הביא לי עד שהרגשתי צל גדול נוחת עליי. הרמתי את ראשי
בעדינות, מנסה לא להסתנוור מהניצוץ בעיניו... חייכתי חיוך
מבויש והצעתי לו סיגריה.
הוא התיישב והתחיל לפתוח בשיחת חולין, הוא ידע שאין לי את
המצברוח אבל זה לא היה מה שהפריע לו...
לאחר שסיים לדעת מה שלומי, איך אני מרגישה וכמה פעמים הלכתי
להשתין היום, הוא הוציא מהתיק את הדי.וי.די שכל כך רציתי.
בהיתי בדי.וי.די.
פתאום הבנתי שהוא לא כל כך חשוב לי כמו שחשבתי ושכל המפגש הזה
הוא רק תירוץ עלוב לראות אותו, את כל עולמי לשנתיים האחרונות.
הוא הניח את הדי.וי.די בצד ולחש לי בעדינות שאת הדיסקמן אני
יכולה להשאיר אצלי.
הרגשתי רע, רציתי שישאר, שיספר לי מה עבר עליו בכל הזמן הזה,
שיגיד לי משהו, שהוא אוהב, שהוא רוצה לחזור... זה לא קרה.
הוא קם, נשק לי בעדינות על הלחי והלך.
עקבתי אחריו עם מבטי, מסתכלת איך הוא חוצה את השדרה הארוכה
ישר לרחוב קינג ג'ורג'.
אני יושבת בצד והדמעות לא מפסיקות לרדת.
המתוק שלי הולך לו, הבן אדם היחיד שיכולתי לחלוק איתו הכל
מתרחק ולא הולך לחזור יותר. אני רוצה לרוץ אחריו, לצעוק לו
שיחזור, להסביר לו שחיי בלעדיו לא שווים יריקה... אבל את
המחשבות שלי לא נראה שהוא שומע...
הוא ממשיך ללכת.