ביקשת אנרגיות, כוחות נפשיים. כן, תלית בי זוג עיניים ירוקות
גדולות וביקשת שאני אתן לך קצת כוח, משו שיעזור לך לגמור את
השבוע. בתמימות הזו שלך, ילד, הבטת בי וביקשת את הדבר המסתורי
הזה שהרבה היו משתוקקים לדעת מה המתכון שלו, ואף אחד, בעצם, לא
יודע מה זה בדיוק. אמרת ש"הם" לוקחים ממך כל טיפת רצון, מוחקים
מהזכרון כל רסיס תקווה ומשאירים אותך חסר אונים, לבד במערכה
נגד צבא שלם של חושך וכאב שמת להשבית אותך, ליטול ממך את שביב
האור האחרון. אבל עדיין היה בך את המשו הזה, זה שהצליח להחזיק
אותך עוד רגע מעל המים, האמונה, זו שתמיד כל-כך קינאתי בה,
שאתה לא עוזב אותה אפ`עם, שהיא תמיד תהיה שלך ואתה שלה, זו שלא
הבנתי מאיפה יש לך המון ממנה, ובעוצמות שאי אפשר לתאר ואיך היא
לא נגמרת.

אבל אתמול, שכישבתי מולך וספק-הקשבתי לך ספק-בהיתי בעיניים
הירוקות הגדולות האלה שלך, לא ידעתי מה לומר, איך בעצם אני
אמורה להגיב על כזה דבר? מה לעשות? שתקתי. עברו כמה רגעים של
שקט ולחשתי "אני אוהבת אותך". התחבקנו בשקט, החושך איים להגמר
מרב האור שפרץ מאיתנו החוצה. באותה שניה בדיוק הבנתי למה
התכוונו חכמים כשאמרו ש"מילים הן כח".
הלכתי הביתה וכתבתי מהר את כל המשפטים שעושים לי טוב כשאני
עצובה, את כל השירים שמעבירים בי צמרמורת נעימה ושלחתי לך, לא
לפני שהוספתי למטה "תזכור שתמיד יש מישהו, איפשהו, שאוהב אותך,
חושב עלייך ומחכה לך..."