היה זה יום קיצי שטוף שמש וזיעה,
ממש חום בלתי נסבל,
אבטיח וים היו באופנה, אהבה חיפשה רק מים,
אמא בואי מהר אני אומר
עץ החיים התייבש

ערפל כבד אפף את העיר, הריאות הייתה ברורה רק למטרים ספורים,
טיפות ברד אפלוליות, בסדר לא קבוע, התעופפו ברוח לפני שנחתו על
הקרקע.
כשנגד חוקי הטבע רעמים לא נשמעו,
רק ברקים פגעו
אמא בואי מהר תצילי אותנו
עץ החיים נשרף

ישבתי אתה, על מזרונים קשורים זה על גבי זה, בשרשרת ברזל
גדולה
בחוף הים ורוח מהירה על פנינו.
עצב באוויר וחוסר הבנה ריחף בו.
מסתכל עליה מסתכלת בחלל, בוהה
ומסיתה את מבטה לכיווני, היה קור אימים
ולא דיברנו.
לא הצלחנו להוציא מלה,
"רק תגידי מה אני עושה לא בסדר"
בכדי שתדברי, אך את לא רואה בזה כצורך.
אולי זה משהו שנרכש עם הזמן.
מחשבות מציפות את ראשי ואת לא חושבת כלום
יחסים, דבר מופלא,

סערה משתוללת בחוץ, גשם יורד וטיפות המים מנפצות עצמן על אספלט
הכביש.
אבנים מתפוגגות לאפר, בחורף שיטפוני שכזה.
אמא בואי מהר תצילי חיי בנך,
עץ החיים נבל ומת.

גשם פתאומי תקף את כולם שהיו מחוץ לביתי
ערכתי מסיבה באותו הלילה.
כעסתי עליה שהיא לא התייחסה,
פגעתי בה.
היא האשימה אותי.
אני לא רציתי לדבר אתה.
השתכרתי ועישנתי,
כולם היו שמחים
עד לגשם ששטף אותם פנימה כמו נמלים במנוסה
אני והיא בחדר למעלה מנסים לארגן מחשבותינו
הם למטה בטח חושבים שאנו מבצעים את זממינו
לא אנחנו רק רבים, מי אשם.
אני מתעצבן פרק היד כואב לי מהאגרוף שהכנסתי לקיר
הוא לא אשם אני פשוט רגיש יתר על המידה
ומוציא דברים מהקשרם


מבטיח לה למחרת שלא התעצבן כך יותר
אלמד איך להגיב
היא לא מבטיחה כלום
רק לומדת לקח ומתייחסת קצת יותר
למען הקשר
"אבל עכשיו אנחנו בסדר נכון" למחרת היא אומרת,
"כן אני תמיד יגיד לך כשאת עושה משהו לא בסדר", אבל אני מבטיח
לא להגיב כך.
הכוונות טובות מדי

אמא בואי מהר ראי בנך נופל לאדמה הרטובה
תצילי את האהבה
אמא תביני לא בה אני פוגע
ולא בשתיקה
עץ החיים דיבר
רק הביע דעה