לצאת למרתון עם המחשבות שיש לי בראש,
ולא להצליח להעביר אותן למילים,
ולא לפרוק אף פעם,
אבל להתפרק המון.
לחשוב שלא התבגרתי,
ואז לקרוא מכתבים מלפני שנתיים,
ולהבין שבעצם רק אתה עוד אקטואלי-
כל השאר חלף על פני,
כמו מים זורמים,
לנסות להבין למה אתה ואני,
כמו רכבת הרים
(כי תקליט שבור זה כבר נדוש)
עושים שוב ושוב את אותו הלופ.
חמישה צעדים מהירים קדימה,
ועשרה צעדים מורגשים אחורה.
(כשהייתי קטנה,
הייתי משחקת בקוביה הונגרית
ובכל פעם שצד אחד היה מסתדר לי
הייתי מגלה ששאר הצדדים
התבלגנו לגמרי)
לא לתת לאף אחד,
את הזכות לאהוב אותי במקומך-
למרות שאתה בחרת כבר ממזמן
לא לממש את הזכות הזאת.
לדבר אלייך בסאבטקסט
תלמד: "אני שונאת אותך" אומר "תנשק אותי".
להאמין שהטוב ינצח
אבל כבר לא להיות בטוחה
אם אנחנו הטוב
לשמוע יותר מדי שירי אהבה,
ולנסות להגיד לעצמי באמת,
שהם לא מזכירים לי רק אותך.
לצחוק כשאתה מדבר מהר מהר,
להיזכר שפעם היית אומר לי שאתה
אוהב אוהב אוהב אוהב אוהב אוהב אוהב אוהב
אותי
לנצח.
להבין באיחור יחסי (כי הכל יחסי)
שהנצח לא נמדד בזמן.
להישקל שלוש פעמים ביום,
ובכל זאת לא להיות שקולה.
כמה שורות של טירוף. |