[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ישו בן מריה
/
סיפור אמיתי

...ושוב אני נוסע על הכביש המהיר, קורע אותו בכל המהירות
שהפיאט אונו הישנה שלי יכולה להוציא מעצמה.
המוזיקה, שמוגברת עד קצה הווליום, מאיימת לקרוע את הרמקולים
הישנים, ואני צורח את המילים של השיר
יחד עם המערכת כדי לנסות להפסיק לחשוב עליה, להוציא מהראש את
העיניים העצובות שלה שלא מפסיקות לבהות בי.
קר לי, אבל אני לא סוגר את החלונות כי אני לא רוצה לזרוק את
הסיגריה באמצע, אני צריך אותה.
פתאום אני מזהה משהו מוטל על הכביש, אולי נבלה או משהו.
אני בולם וחותך לנתיב השמאלי בשנייה האחרונה.
הקלה לשנייה אחת, ואז אני רואה במראה את הרכב שמגיע במהירות
מאחורי.
אני מנסה לחזור לנתיב הימני אבל אני יודע שאני לא אספיק
בחיים.
אני מסתכל על הרכב שלא מפסיק לצפור וחושב לעצמי - "זה ממש לא
היום שלי..."
חושך.
הצפירות עדיין מהדהדות לי בראש...





התעוררתי ישוב על כיסא, מטושטש.
"הגעתי לגן עדן?", שאלתי את המלאך שריחף מולי.
הוא היה לבוש לבן עם שיער ארוך וזקן, ונראה לי מוכר מסיבה
כלשהי.
"אתה אופטימי", הוא ענה בחיוך, "אתה בחדר המתנה עכשיו."
"חדר המתנה?", גמגמתי, מבולבל עקב כל המאורעות האחרונים.
הוא חייך והסביר לי בסבלנות, "תקופת השהייה בגיהינום היא עד
שנה במקרה של עונש מקסימלי.
אתה, כידוע לך בוודאי, לא זכית ב'צדיק נולד'."
"כיום", הוא המשיך, "עקב המצב למטה, הגיהינום נמצא בתפוסה
מלאה.
אבל אל תדאג, יתפנה לך מקום תוך שבועיים בערך..."
לא הבנתי כל כך על מה הוא דיבר, אבל פתאום קלטתי מאיפה הוא
מוכר לי.
"רגע, אתה ישו.", זרקתי לעברו בהתלהבות, "אתה נוצרי בכלל,
לא?"
"יהושוע", הוא תיקן אותי, "ואני לא נוצרי, אני יהודי. עזוב
בוא לא ניכנס לזה עכשיו.
"כן,כן.", עניתי במהירות, "אבל מה קורה איתי בינתיים?",
שאלתיהקשבת בכלל למה שאמרתי?", הוא שאל והחיוך נמוג מפניו
לרגע.
בתמימות.
"אתה חוזר למטה עד שיתפנה מקום, מה שקרוי אצלכם 'מוות קליני'
אם אני לא טועה" הוא אמר בגיחוך.
"אבל שוקי", ניסיתי בכל זאת, "אין לי שום דרך להישאר למטה?
לחזור בתשובה או משהו?"
"נו באמת", הוא גלגל את עיניו, "עכשיו אתה נזכר? - לא, אתה לא
יכול." הוא השיב בהחלטיות.
זהו, חשבתי לעצמי, נותרו לי עוד שבועיים לחיות.
"...אבל", הוא הוסיף לפתע, "אם תעשה משהו לטובת כלל ישראל,
אבל משהו גדול..."
לפתע מוזיקה שמימית מילאה את השמיים וקטעה את דבריו.
"שנייה אחי, יש לי טלפון", הוא אמר ושלף את המכשיר מכיס
מכנסיו.
ניסיתי לעכל את מה שאמר בזמן שהוא ריחף ודיבר בפלאפון שלו.
הוא ניתק לבסוף ואמר, "תשמע, יש לי דברים לעשות. אתה תעשה מה
שנראה לך.
אני ממליץ שפשוט תנצל את השבועיים האחרונים שלך במקום לנסות
למצוא פרצה במערכת."
היו לי עוד המון שאלות, אבל לפתע הוא נעלם ואני נהייתי מטושטש
כשם שבאתי.
למרות המלצותיו, אני כבר החלטתי מה אני אעשה, חשבתי לעצמי
כשהחושך שוב כיסה את עיני...





התעוררתי בבית החולים הדסה.
אני אחסוך מכם את הקלישאות של תדהמת הרופאים והשיקום המהיר.
בשבוע שעבר עד שיצאתי משם כבר נבנתה לי תוכנית מפורטת בראש.





הוא ענה לי אחרי צליל חיוג אחד.
"שלום", פתחתי ואמרתי, "אני צריך שתעשה לי פרסומת לקרמבו."
הסברתי לו ביתר פירוט וקבעתי איתו בסטודיו שבדירה שלו למחרת
ב22:00-.
עד אז זה יהיה מוכן הוא הבטיח.
הודיתי לו וניתקתי.
עכשיו יהיה לי זמן לארגן את הכל עד לפגישה.






ב21:55- הגעתי לדירה שלו.
הצל פתח לי את הדלת והוביל אותי לשולחן בו ישב סאבלימינל.
התיישבתי בכיסא שהיה מולו.
"הבאת את הכסף?", הוא שאל ורכן קרוב אלי.
הוצאתי צרור שטרות מהכיס והנחתי אותו על השולחן בקור רוח
מופגן.
"הבאת את החומר שלי?", שאלתי.
הוא הורה לצל להביא את המזוודה.
במזוודה היו מחברות, טושים צבעוניים וטייפ קטן.
הוא הוציא את המחברת העליונה ועלעל בה עד שמצא את מה שחיפש.
הצל נעמד מאחוריו כשהוא לחץ על PLAY והטייפ הקטן שלו החל לנגן
את המנגינה הקבועה שלו.
הוא פצח בשירה תוך כדי שהצל מדי פעם צועק "יו", ו-"עלה של
זית" :
  "גם הגנגסטרים הכי כבדים בעיר יודעים (יו, יו)
  קרמבו מוקה של שטראוס זה הכי טעים (עלה של זית)
. גם בטעם וניל וגם..." - התכנון שלי היה לחכות עד הסוף אבל
כבר לא יכולתי -
שלפתי את הגלוק ויריתי בכל אחד מהם בראש פעמיים, ועוד חמש
בטייפ הקטן שכמעט הוציא אותי מדעתי.
חזרתי לפיאט והוצאתי את הגופות של ביגי ושורטי מהבגאז'. גררתי
אותן פנימה.
תחבתי לידו המתה של שורטי את הגלוק שבו יריתי בסאבלימינל
והצל, ולידו של הצל תחבתי את האקדח
שבעזרתו הרגתי את ביגי ושורטי.
סידרתי את זירת הפשע כרצוני.
לא היה צורך להשקיע יותר מדי, המשטרה כבר הכירה את הסכסוך
ביניהם על מי יותר גרוע.





למחרת בעיתון הופיע הסיפור בכותרת משנה בדף האחרון בהקשר
לכתבה על התדרדרות המוזיקה בארץ.
בבלייזר הוציאו מוסף חגיגי, וחילקו וויסקי חינם לכל קורא.
בהתחלה השינוי לא הורגש, אבל לאט לאט אנשים העזו לפתוח את
הרדיו מבלי לחשוש.
אני בכל מקרה ידעתי שעשיתי מספיק בשביל להישאר בחיים, אבל לא
יכולתי להפסיק עכשיו.
ידעתי שיש עוד עבודה רבה ושעם ישראל עוד זקוק לי..
"שלום", דיברתי אל תוך השפורפרת כשחיוך פרוש על פני, "מומי
לוי?"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלי בקשה שאני
אפתח לה את
האזיקים אמרתי
לה מותק, קודם
כל אני נכנס
לבמה חדשה, אחר
כך נראה.


החבר של שלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/2/07 12:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ישו בן מריה

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה