התאריך הגורלי של הבגרות בלשון התקרב ובא והייתי לחוצה ממנה
כ"כ-גם הבגרות הראשונה שלי וגם אני כ"כ גרועה בלשון שאפילו
המורה הפרטית שלי התייאשה ממני.מרוב לחץ משהו נתקע לי במוח
והרהרתי הרבה בנושא,חשבתי כמה שהחיים שלנו הם ניתוח תחבירי של
משפט.
                       

תמיד היה לי קל למצוא את הנושא או הנשוא של החיים,האדם שבמרכז
הסיפור-נושא והמעשים שלו,הפעולה-הנשוא וכל שאר הבלאגן
שמסביב-התיאורים,הלוואי המושאיו וכל שאר החרא הזה זה חלק
מהשתלשלות האירועים.את החיים היה לי קצת יותר פשוט לנתח ממשפט
כמו "בישיבת הממשלה הולחט כי חלה הרעה במצב החסה בשטחים."
אהבתי פסיכולוגיה וניסתי לאהוב לשון,וזה יצר שילוב קסום של
תרגול על בסיס קבוע שעבד בשבילי ממש טוב עד שזה הפך להרגל
מגונה,מיני התמכרות.
ניתחתי כל דבר שזז סביבי,כל אדם קיבל ממני מנה הגונה של אמת על
הסיבות למעשים שלו,הרסתי את מנגנוני ההגנה הנפשיים וברגע
שהרסתי אותם הרסתי  בערך את הקיום הנפשי והתכליתי של כל
הסובבים אותי.בדרך השתפרתי קצת בלשון ואפילו קיבלתי עובר באיזה
בוחן.אבל ככל שהרבתי לנתח אנשים(ולהשתפר בלשון) התמכרתי לזה
יותר ויותר.
בשבילי לא היתה התנהגות פשוטה-לכל דבר יש סיבה,לכל דבר יש
תוצאה,לכל דבר יש השלכה.הלכתי לפי הספרים,ורוב הפעמים צדקתי
בניתוחים שלי,הייתי פרויד קטנה ובהחלט תהיתי מה פרויד היה חושב
עלי.מצד שני,אני אפילו יותר גדולה מפרויד המסניף קוק,חזיר
שובינסט הזה...מה לי ולו?נהייתי האלילה של עצמי,אכן בדיעבד אני
יודעת שניסחפתי בביקורת שלי על כולם.כאב לי הראש כי כל היום
חשבתי וכאב לי להבין את כולם.הבנתי טוב מידי את הנושא והנשוא
בהתנהגות של האדם,וגם את התיאורים והמושאים.ניהלתי לעצמי צורת
מחשבה אובססיבית.
קראתי מחקרים בפסיכולוגיה ופסיכיאטריה כל היום ותירגלתי משפטים
בלשון כל היום,הייתי כבר ממש טובה בזה,מוכנה פיקס לבגרות.זה
נהיה קל מידי להבין את כולם,והקלות הבלתי נסבלת הזאת החלה
לעצבן אותי.
           

את כולם ניתחתי אבל בעצמי לא התעסקתי.פחדתי ממה שאני אגלה על
עצמי ברגע שאני יהפוך לעוד חלק תחבירי שצריך לנתח.בנתיים אזלו
החוברות לתרגול בלשון בחנויות וגם האנשים שסביבי החלו להתרחק
ממני.
הפכתי להיות בלתי נסבלת כלפי הסביבה ומרוב שהפכתי לבלתי נסבלת
נשארתי לבד.לא היה לי את מי או מה לנתח,ולחזור על אותו משפט או
אותו מעשה זה משעמם.ואין משפט דומה ואין אדם דומה.חסר לי
הגיוון.
המחשבות שלי התערבבו כי המוח שלי נשאר מקובע על אותה המחשבה
יותר מידי זמן.נהייתה לי הפרעה אובססיבית כפייתית ובשלב מסויים
אבחנתי את עצמי,אחרי כל הספרות הפיסכיאטרית שקראתי.היתה לי
בחדר ספרייה עצומה.
       

עכשיו הכל נהיה יותר מוזר.שעות נטפלתי לניתוח של הפרטים הכי
קטנים.ההורים כבר שנאו אותי,כמו כולם והייתי רעבה לאהבה.
אני הייתי הקדושה שאסור לגעת בה אז האשמתי את כולם מלבד את
עצמי.
הנושא והנשוא היו עצב ובכי,החיים שלי נשלטו ע"י חלקים תחביריים
מטומטמים.
והנה ההורים כבר מודאגים,והנה שלחו אותי להסתכלות
פסיכיאטרית.הרופאים קצת נדהמו כשננתי להם עצות בתהליך הטיפול
שלי.
     

אחרי כמה חודשים מיוסרים בבית-חולים לחולי נפש,"מרכז לבריאות
הנפש" הם קראו לזה,תמיד פוליטיקלי קורקט.הם רצו להצניע את
העובדה שקיים מוסד עם שם מזעזע שכזה,למטרה עצובה שכזו.
החיים שם לא היו גרועים כמו שכולם מתארים ואפילו הכרתי כמה
שאנשים ממש נחמדים.אנורקסית עם מוח קינקי,בחור בפלאשבק
רצחני,ואחת שדיכאון זה כ"כ כרוני אצלה שכבר לא נשארו לה
וירידים לחתוך.נהיינו חברות טובות,היא היתה השותפה שלי לחדר עד
שהוציאו אותי מהמחלקה הסגורה ועברתי לפתוחה.פריבילגיה
למתקדמים,שם היה לי יותר מרחב להסתובב בו,גם קצת יותר אויר
משלי.
מידי פעם המשפחה באה לבקר,ניסתה להראות מעורבות ואיכפתיות,לא
ממש הייתי צריכה את הטובות המזוייפות שלהם.החברים כבר כמעט
שכחו ממני.
     

אחרי חצי שנה ישבה וועדה של פסיכיאטרים והחליטו שאני יכולה
להשתחרר,אני קצת פחדתי.
היה קצת קשה לצאת החוצה אבל כשהגעתי הביתה וניסיתי להתארגן
וללמוד קצת לבגרות בלשון שכבר ממש התקרבה גיליתי ששכחתי איך
מנתחים משפט ואיך מנתחים בן-אדם.חזרתי לחיים שהיו לפני הלחץ
מהבגרות בלשון ושרפתי את כל הספרים שהיו לי.החברים חזרו לדבר
איתי ושכחתי איך זה להבין את כולם.אז היו ריבים,היו תהיות ולא
הבנתי לפעמים איך אנשים יכולים להתנהג בכזאת טיפשות,גם לא ממש
הבנתי נושא ונשוא.למעשה הייתי כ"כ גרועה שנכשלתי כישלון חרוץ
בבגרות.התבאסתי לאללה אז ניגשתי לבגרות חורף...