את המדרגות תפסתי,
אין מושב פנוי כעת.
לצידי רועד פח פלסטיק
כשהאוטובוס מועד.
המיקום אינו סולידי,
מינוס שתים בדירוג,
לפחות אבל עליתי,
יש כאלה - נשארו.
והנסיעה פועמת
מתנדנדת, לא ברורה.
את הראיה חוסמת
דלת-אטם אפורה.
מבטי נמשך למעלה,
אל החלק השקוף,
שם התכלת מציצה לה,
צמרות בורחות דחוף.
שתי רמות מעל מורגשת
נוכחות אישה.
השתקפות בצבע קשת,
הרגשה תלושה.
מבחוץ - כחול וירק
ומשב של המרחב,
דרדרים בצד הדרך
ותלמים של שדה מושב.
אבל לי אין כלום מנגד,
רק מלבן לבן-כחלחל,
הרצדת המתמדת
של עמודמודי חשמל.
יש לי ספר בידיים,
ובספר אינטגרל.
והירק בינתיים
רץ ורץ אל העבר.
כך, שפוף, אני גומע
את הדרך, כמו תרופה.
העיקר אני נוסע...
מה כבר יש לי בסופה ?! |